שקרים מדממים

"למי אין ספר תנ"ך?" שאלה המורה. לא הרמתי את ידי. כשלושה ילדים הרימו את ידיהם.
שני בנים ובת.
האחד עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
השני עם שיער שחור ועיניים חומות.
השלישית עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות.
"לא יודעים ולא מוצאים…" ענו הילדים בלחש.
היה לי דחף לא מוסבר להרים את ידי. היה לי ספר תנ"ך.
הוא היה מולי והוא היה שלי ועם זאת, שיקרתי.

"הכנת שיעורים?" שאלה אותי אמא. "כן" עניתי ושיחקתי במזלגי עם האורז בצלחתי הלבנה.
חשבתי על מה שאמרתי.
הייתה לזה הרגשה כאילו אני משקרת.
הכנתי את השיעורים.
יכולתי לדקלם חלק מהשאלות בעל פה, אבל שיקרתי.
עליתי לחדרי והכנתי שוב את השיעורים.
"מה את עושה?" שאלה אותי אמא.
"מכינה שיעורים" עניתי.
"אבל אמרת לי שכבר הכנת אותם" אמרה אמא בכעס.
קיבלתי עונש שלא בצדק.
"גמרת את השיעורים?" שאלה אותי כשירדתי למטה.
הנהנתי בראשי.
שוב הרגשתי כאילו השקר מציף את גופי.
שיקרתי.
עליתי למעלה והכנתי בשלישית את שיעורי הבית שלי.

"את צריכה הסעה?" שאל אותי אחי הגדול. "לא" אמרתי בחיוך.
בחוץ ירד גשם זלעפות.
אין שום סיכוי שמישהו יכול ללכת בחוץ מבלי לחלות בשפעת.
שוב שיקרתי, אך הפעם זה היה שקר ממשי.
יצאתי החוצה והלכתי כול הדרך עד לבניין החוגים העירוני.
הייתי רטובה, קפואה ועצובה.
שיקרתי.

"האם את אוהבת אותי?" שאל החבר שלי.
"כן" עניתי לו בפשטות וכך התנשקנו.
זה היה השקר הנורא והמר ביותר בחיי.
בניתי איתו בית, מוניטין, משפחה.
חיינו את החיים.
שני ילדים. בת ובן.
בני שמונה ושש.
יצאנו לחופשה.
"את אוהבת אותי?" שאל בעלי.
"תמיד" אמרתי.
עמדנו להתנשק ואז חיוכי נמוג כליל.
הוא הסתכל עלי כלא מבין "מה קרה?".
חייכתי אליו חיוך עצוב.
"אף פעם" אמרתי.
"מה אף פעם?" שאל.
"מעולם לא אהבתי אותך" אמרתי בקול גאה ונחוש.
עזבתי אותו והלכתי לקצה המרפסת של חדרנו.
"אני… אני לא מבין…" גמגם.
"להתראות אנדריאן" אמרתי ונישקתי את לחיו.
התנועתי באי נוחות על מעקה המרפסת.
קפצתי.
נפלתי על הכביש בין המכוניות.
דיממתי למוות.
דיממתי כפי השקרים שדקרו אותי ודיממו אותי כול חיי.
דיממתי כפי השקרים.