מוקדש לקוראים המעטים והעקשנים שלי.

בית ספר לגיבורי על – פרק 5

09/01/2014 691 צפיות 2 תגובות
מוקדש לקוראים המעטים והעקשנים שלי.

אני ואנני יורדנו במדרגות כל כך מהר שכמעט נפלתי.
כעבור רגע שנינו עמדנו מעליו.
זה היה נער, בערך בגיל של אנני, בן שש עשרה או שבע עשרה.
"אתה חושב…" אנני מגמגמת. "א-אתה חושב שהוא…?"
אני מהנהן בעגמומיות וליתר ביטחון מתכופף לבדוק לו דופק.
אני כמעט וחוטף התקף לב כשהוא משתעל ומתרומם לישיבה.
"זה, היה, אדיר!" הוא אומר בהתלהבות.
אנני נאנחת בהקלה.
"מי אתם?" הוא שואל ומביט בשנינו לסירוגין.
אנני הסמיקה.
"אני אנני ריידר."
הוא מחייך חצי חיוך. "ריידר? כמו…"
הייתי מופתע מכדי לענות את התשובה המרוגזת שאני תמיד עונה, "כן, כמו כל הריידרים שאתה מכיר".
"כן," אמרה אנני בשקט.
"אתה ב-בסדר?" אני שואל.
"לא," הוא אמר. "נתפס לי הצוואר."
התחשק לי כל כך להחטיף לו סטירה באותו הרגע.
הוא הזכיר לי את ג'ייק, רק שהוא היה מעצבן יותר.
אבל התאפקתי. "למה קפצת מהבניין?" אני שואל בסקרנות אמיתית, בלי שמץ של סרקזם.
הוא מושך בכתפיו.
אנני מסתכלת עליו בחולמניות, כמו שהיא מסתכלת על הפוסטרים של השחקנים ההוליוודיים האהובים עליה שהיא תלתה בחדר.
אני בוחן אותו, לראות אם הוא "חתיך" (פיכסה) או דומה לשחקן שהיא אוהבת או משהו בסגנון, אבל לא מצליח להבחין בשום דבר שכזה.
"טוב," הוא אומר בטון ענייני. "תודה רבה לכם על שבהיתם בי, זה היה מהנה. אני אלך עכשיו."
"לא!" אנני כמעט וצועקת וממהרת לתפוס בזרועו. "כדאי שתבוא אלינו, תנוח קצת, אולי נפצעת…"
הוא נראה משועשע. "אהמ…" הוא מגרד בסנטרו בהרהור. "יש לכם עוגיות?"
"בטח!" ממהרת אנני לומר.
"שוקולד צ'יפס?"
"ברור!"
"נה, למה לא." אמר. "אין לי משהו חשוב יותר לעשות."

"אז… את אומרת שמצאתם אותו על המדרכה?" שאל אבא ובחן את הנער בעוד הוא זולל עוגיות שוקולד צ'יפס.
"אם-הם." אמרה אנני והנהנה נמרצות. "נכון שהוא נהדר?"
הוא מרים את מבטו. "אני נהדר, בהחלט."
"אתה בטוח שלא נפצעת?" שאלה אימא.
"גברתי," הוא אומר בקול נעלב. "קפצתי מהאמפייר סטייט בילדינג, ממפלי הניאגרה, מהגראנד קניון, מכל אתר קפיצות בנג'י שתוכלי לנקוב בשמו, הקובייה הנמוכצ'יקית שלכם לא תעשה לי כלום."
לבניין יש מאה חמישים קומות, הוא בהחלט לא מתאים להגדרה "קובייה נמוכצ'יקית", אבל אני מחליט לשתוק.
"אתה בטוח במאה אחוז-"
"בחייך," הוא אומר בביטול. "קוביית הלגו הזאת לא עשתה לי כלום."
הנער הזה כל כך מזכיר לי את ג'ייק ביהירות ובציניות שלו, עד שאני תוהה אם יש ביניהם קרבה משפחתית.
"לבניין יש מאה וחמישים קומות," אומר אבא. "הוא אינו קוביית לגו."
"אז פליימוביל, בסדר?" הוא אומר.
אני רוצה להעיר לו שבפליימוביל אין קוביות, אבל אומר לעצמי להרגע ולנשום עמוק.
אבא נושף בכעס ונותן לאימא מבט של "אני לא מחבב אותו".
"טוב," הוא מפטיר אחרי שגמר לאכול את העוגייה האחרונה. "עבודתי כאן הסתיימה. תודה לכם על העוגיות."
והוא קם ופונה אל הדלת.
"רגע!" ממהרת אנני. "איך קוראים לך?"
הוא מחייך מעבר לדלת החצי סגורה.
"קווין."
והוא סוגר אחריו את הדלת.
אנני נאנחת בחולמניות.
"נכון שהוא מקסים?"


תגובות (2)

אני לא מאמינה. זה פורסם בתשיעי, ואמרת לי רק עכשיו?!?!?!?

22/01/2014 15:33

שכחתי…

22/01/2014 15:41
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך