אז אני בורח ונוסע אלייך…

לאחר אין ספור נסיונות, האפשרות היחידה שנותרה לי היא לוותר. לעצום את העיניים, לנסות לשכוח מהכל ולקוות שהיום שלמחרת אולי ידליק בגופי ניצוץ שיסמל עבורי את הניצחון על העצבות, העצבות ההיא שבן רגע מצאתי עצמי שקוע בה, העצבות ההיא שהפכה לשגרת חיי.

חיי הם כמו מדבר; הם תמיד חמים- אולי מתוך כעס, ואולי מתוך רחמים. בכל רגע נתון חודרים אל זוג עיניי התכולות גרגירי חול טורדניים ומכהים ראייתי, מונעים ממני לראות את האמת. אני נעתר לטיפת מים שתגאל אותי מחיי הקודרים, אך איני יודע כיצד להשיג אותה, ובמציאות שאינה הדמייה אני לא יודע אפילו מהי טיפת המים בחיי.

אני שוכב על הדשא המוריק שבשדה ,מאזין בכמיהה אל פכפוך המים בנהר- משום שככל הנראה זהו כל מה שנותר לי לעשות. על אף שלכאורה מילאתי את כל משימות חיי, כעת אני מופתע לגלות שלא היה בהן שום טעם.
אני חושב על חבריי, הם אמנם לא הצליחו כמותי, אך לפתע אני מרגיש כלפיהם קנאה עזה. אמנם אני השקעתי את זמני בהשכלה ובכסף, אך הם אלה שנראים מאושרים, לא אני.

עבר זמן מה, החלטתי שמוטב שאוותר. אני עוצם את עיניי, שוכח מהכל, ומקווה שהיום שלמחרת יהיה פתח לזמנים חדשים בחיי.
קול עדין מהדהד בראשי, קולו של ליבי, המאיץ בי להיזכר באותה האהבה הישנה, הבעיה היחידה היא שאני פשוט לא רוצה להיזכר בה, באותה האהבה שאת ליבי שברה. בעבר חשבתי שהיא זאת שבחרה ללכת ולוותר, אך כעת אני מבין שאולי זה הייתי אני שלא גילה בה עניין והפקיר בשדה הקרב את הדבר היקר בחיי. כה כואב לגלות שרק לאחר שאתה מאבד משהו, אתה מבין כמה הוא היה יקר לך, לו הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור ולהבין זאת כבר אז. אך במחשבה שנייה, אולי אני יכול, זה הרי כל מה שנותר לי לנסות.

אני עוזב לרגע את חיי, את השקרים, את הכעס, את כל חיי הקודרים. עוצר לרגע, ונזכר עד כמה אהבתי אותך.
גרגירי החול נסוגו מפניי, כעת אני רואה את האמת, מאתר את מיקומה של טיפת המים שלי, שלך. לא נותר לי עוד מה לעשות, עליי לוותר על מה שלימים נראה בעיניי הדבר החשוב בחיים, לקחת מעט חופש מחיי ולנקות קצת את מוחי הקודח. פשוט לקטוע את כל עיסוקיי, ולא לחשוב יותר מידי.
אז אני בורח ונוסע אלייך…