crying is weakness so I yell instead – פרק תשיעי.

שבוע עבר מאותו יום שתום תפס אותי בתחנה.
במהלך השבוע הזה הלכתי פעמיים לבית החולים לבקר את אותם ילדים, תום והחבורה שלו הפסיקו לבקר אצלי במסעדה ובכללי הם עזבו אותי (ישששששששששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) ומיכאל כל הזמן חוקר אותי על מה ששאלתי אותו.
אז אפשר לומר שזה היה שבוע טוב.
כעת הייתי בדרכי אל הסופר מרקט, אחי היה כהרגלו אצל הבוס, אמא שלי.. איפה שהוא בארץ ומיכאל היה עסוק – מעניין אבל במה…
"בואו נראה.. לא משהו לא .. אהה הנה זה טוב" מלמלתי לעצמי בזמן שבחרתי מלפפונים.
לאחר שבחרתי חמישה מלפפונים שנראו לי אכילים התקדמתי אל דוכן הגבינות. אך משום מה משהו הפריע לי בדרך.
"היי אבאל'ה" אמר אחד מהחבורה של תום עם חיוך מזלזל על פניו.
גילגלתי עיניים.
"ואחרי שצחקנו – והרבה! אתה יכול לזוז לי מהדרך?" אמרתי עם חיוך ציני על פניי והזזתי אותו בעדינות עם ידי אך הוא במקום לזוז תפס אותה. הסתכלתי עליו עם גבה מורמת וניסיתי לקחת את ידי מידו אך אחיזתו הייתה חזקה מידי.
יותר מידי.
"אם כבר צחקנו למה שלא נמשיך?" אמר עם חיוך – פלרטטני? אידיוט.
"מעולה כל אחד ימשיך לצחוק עם עצמו על כמה שאתה דפוק ונמשיך בחיינו ועכשיו – זוז" אמרתי ובאתי להתקדם אך הוא לא שחרר את ידי. פחד החל לזרום בגופי.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" תום הגיע יחד עם איזה עוד שתי פרחות ואז ראה אותי ושינה את הבעתו ממבולבלת למזלזלת. רציתי להחטיף לו אגרוף.
"סתם התחילה להימרח עליי" אמר באדישות ועזב את ידי וגיחך.
"אני אביא לך כאפה יא חתיכת דגנרט! מה נראה לך בכלל?!" התחלתי לצעוק עליו וכמה ראשים הסתובבו אלינו.
הוא גיחך והניד בראשו.
"בוא נלך חבר'ה נראה לי שאבאל'ה שלנו בהתקף זעם" אמר והם גיחכו והלכו. אני ניסיתי להירגע אך הקריצה שהוא שלח לי בהחבא רק הרתיחה אותי יותר.
התקדמתי במהירות אל דוכן הגבינות מתעלמת מן המבטים של האנשים מסביב.
חבורה של אידיוטים.