לסמוך על הצללים

היא הייתה הילדה היפה ביותר שראיתי מיימי. היא למדה אצלנו בכיתה למשך שנה אחת. לא ידענו עליה דבר, חוץ משמה – סופי. היא תמיד נמצאה לבד בהפסקות, לא דיברה עם אף אחד.
וזה לא שלא ניסו להתחבר אליה, היא פשוט דיברה תמיד בקרירות, כשעיניה בצבע החום דבש נשארו אטומות ואדישות, לא משנה מי פנה אליה.
כל יום לאחר הצלצול לסיום יום הלימודים, סופי הייתה לוקחת את תיקה הריק ממילא ורצה מבית הספר. בדרכי הביתה, כל פעם, ראיתי אותה יושבת על ספסל ברחוב, ובוהה במשהו לא מוסבר. אף פעם לא שאלתי אותה על מה היא חושבת, לאן היא מביטה. גם ככה רעדתי מהתרגשות כל פעם שעברתי לידה.
ביום האחרון לשנת הלימודים, לאחר הצלצול, היא שוב רצה. וכשהייתי בדרכי הביתה, היא שוב ישבה על אותו ספסל ובהתה. אך הפעם, אזרתי אומץ וניגשתי לדבר איתה.
"אני יכול?" שאלתי, קולי רעד.
היא הסתכלה עלי למשך שניה, ליבי כמעט יצא מגופי. היא הביטה אל הספסל וזזה מעט הצידה. התיישבתי לידה במרחק של כמה סנטימטרים. היא הזיזה את שיערה החום לצד השני, כך שראיתי את פרופיל פניה הנראה כמפוסל. שתקנו למשך מספר דקות שנראו כמו נצח.
לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותה- "למה את תמיד לבד?".
עינה ננעצו בעיני והיא השפילה את ראשה במהירות בחזרה.
"כי אני לא סומכת על אף אחד", אמרה לי.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולה. שתקנו עוד כמה דקות ואז היא אמרה לי,
"אפילו על הצללים שלנו אי אפשר לסמוך". היא חייכה אלי במרירות.
הסתכלתי עליה כלא מבין. היא נעמדה מולי, שיערה זהר מהשמש והיא הצביעה על צילה שנפל על הרצפה.
"הצל שלנו", היא ניסתה לדרוך עליו, "באור, הוא איתנו, לידינו, מראה לנו שלא הכל מושלם, שיש גם חושך". היא נעצרה לרגע, עיניה הביטו כלפי בעצב.
"אך בחושך, אנחנו לבד". קולה העדין נשבר.
היא התיישבה לידי. שתקנו. אך כאבה מילא את השקט. דמעה קטנה נפלה על לחיה. מחקתי לה את הדמעה והיא חייכה כלפי.
שנה לאחר מכן, היא לא חזרה.