ללא רוח חיים

היא לא חיה אבל היא לא מתה. היא מהלכת בחורשה ללא רוח חיים, כנפייה הלבנות כשלג נעוצות בגבה, גורמות לה לסבל רב. אבל היא חורקת שיניים וממשיכה לחפש אותו, את אהובה. אולי הוא פה ואולי מאחורי העץ, אולי הוא בכלל לא בין החיים. אבל היא ממשיכה לחפש, את זה שנטש אותה בגלל יופיה המיוחד, בגלל הכנפיים הלא מוסברות, בגלל העיניים שצבען לבן, בגלל שהיא לא מי שהיא נראתה בהתחלה.
אורו העמום של הירח מסתנן בין ענני הלילה, מאיר בלבן צח את עורה. גורם לה להיראות כה טהורה. היא מגיעה לקצה החורשה, התהום שמעולם לא העזה לחצות ניצבת בפנייה. ואז היא מתפרקת. השקט שמבריח את השלווה, העצים שנראים כאילו עומדים להושיט ידיים מגששות ולחטוף אותה אל האפלה.
היא קורסת על גזע העץ ודמעותיה מטפטפות על הדשא.
משב רוח שלא במקום, צלילי נשימה זרים, ולבסוף, יד אחת קרה כקרח המונחת על כתפה.
צמרמורת עוברת בגופה, היא מביטה לאחור. מראה האדם לא מוסבר. זהו אהובה, אך לא הוא. פניו קודרות, עורו שהיה שחום נראה עכשיו כשל לבקן. עיניו חסרות הצבע, כשלה, והכנפיים הלבנות…
משהו השתנה, משהו בהבעת פניו, זו שהראתה חיבה ואהבה כבר לא קיימת. הוא מסתכל עליה כאל מזון.
כשהיא מבינה זאת, זה עוד לא מאוחר מדי, היא מצליחה לברוח כמה קילומטרים. ואז היא מועדת על אבן.
היא יודעת שזה הסוף. הרגע השקט הזה שאתה יודע שאתה עומד למות עובר עליה. הלב שלה פועם בחוזקה, והיא אפילו לא מסוגלת להביט לאחור.
הוא נעצר ומביט לכיווני. הוא רואה אותי. הוא לוחש משהו באזנה, והיא קמה על רגליה כאילו כל מה שקרה לא היה אלא חלום. היא נושקת על שפתיו והם שניהם פוסעים לכיווני. אני לא יכול לזוז, כאילו משהו בי אומר לי להישאר. לא מחשבה חיובית, אלא מחשבה שזה הסוף, שמה שאני לא אעשה לא יעזור לי.
חריצים נפערים בגבי, ואני מרגיש כאילו אור הירח מאיר אך ורק אותי. היא נעמדת מימיני, והוא משמאלי. שניהם לוחשים בתיאום מוחלט משהו שאיני מבין את משמעותו.
ואני חסר פחד מצטרף אליהם, לחיפוש אחר קורבנות נוספים.