הרפתקאות גרייס מרט- ספר 1 : תעלומה שאין כמוה: פרק 1: לא יכול להיות…

פרק 1
לא יכול להיות…
זה היה באמצע יום הלימודים שלי בבית ספר "אדיסון". רק מזה אני שמח. ומכל השאר? טוב… לא בדיוק…
קוראים לי גרייס מרט. אני בן 11, ואמי, אנה אמנון, משום מה, אומרת שיש בי משהו… מיוחד. רבים שואלים אותי: " למה יש לך שם של
בת?" "מה זה השם הזה?" כמה גם צוחקים, חברים שלי. אבל למה קראו לי ככה? אני לא יודע.
לא מעליב אותי שחבריי צוחקים. הם צוחקים מסיבה מוצדקת, מכל הידוע לי. המורה לאמנות, גב' מרינה מוריה, נמצאת כרגע בכיתה,
ומנחה על ליאונרדו דה ווינצ'י, ועל יצירותיו ה"מופלאות". כרגע? הכל כרגיל.
זה מה שאני חשבתי.
פתאום, צלצל הטלפון של המורה. כולם הסתכלו עליה, והתלחששו, משהו כמו: "זה לא פייר, כשלנו מצלצל הטלפון שולחים אותנו
למזכירות" נדמה לי שזה מה ששמעתי. שמעתי שהמורה לוחשת משהו, לא שמעתי בדיוק מה אמרה. מפני שזה היה בשפה… שונה.
הבנתי את מה שאמרה קצת, כי נדמה לי שהשפה הייתה רוסית. לא שהייתי רוסי. סבתא רבתא שלי, לעומת זאת, כן.
אבל זה היה שונה מרוסית. לא שמעתי אי פעם את השפה הזאת. אבל זה לא משנה.
המורה אמרה במבטא שלה: " גרייס מרט, נא לגשת למזכירות לקבלת פתק אישור יציאה מבית הספר."
לא הבנתי על מה מדובר. למה אני צריך לצאת מבית הספר? לא קבעתי תור לרופא שיניים.
הלכתי במסדרון בית הספר לכיוון המזכירות. משום מה, זה היה מוזר. הייתה לי תחושה שלא אראה יותר את המסדרון הזה.
כאשר הגעתי לחדר המנהלת, המנהלת אמרה לי: " קח. " ונתנה לי פתק ורוד. היא לא אמרה לי יותר מזה. רק מילה אחת פשוטה.
עליתי במדרגות היציאה מבית הספר. שם ראיתי את האוטו הלבן של אמי חונה ליד המדרכה, באדום לבן. היא נראתה נסערת.
נכנסתי לאוטו, ושאלתי: "מה קרה?"
היא ענתה לי: " אנחנו עוברים דירה."
"מה?? עכשיו?"
"כן. יש רוצח בשכונתינו, הוא מאיים על אליס ברצח. הוא אומר שזה איכשהו קשור אליך…"
היא עצרה, אבל הייתה תחושה שהיא הולכת להמשיך בדבריה.
למה פתאום יש רוצח בשכונה שלנו? למה הוא מאיים על אליס ברצח? מה היא כבר עשתה? ולמה לעזאזל זה קשור אליי?! אנחנו גרים
בשכונה הזו כבר 7 שנים,
וכלום לא קרה. לא לי, לא לאמא, ולא לאליס, אחותי בת ה-14. כלום, חוץ מכל הדברים הרגילים.
אמא נסעה במהירות. היא הייתה לחוצה. היה נראה שהיא ניסתה להסתיר את זה, אבל לצערה, זה לא הצליח לה.
" עשית משהו רע לאחרונה ולא סיפרת לנו על כך? " היא שאלה אותי.
"לא, מה פתאום!" עניתי בקול רועד. פחדתי.
הצצתי לאחור. הרגשתי שמישהו עוקב אחרינו.
לצערי, או שאולי למזלי, צדקתי.
היה שם אוטו שחור, פגום מעט. פנס אחד מאיר, ופנס אחד סדוק. מכסה המנוע היה שרוט ומחורר. מתוך המנוע יצא עשן, שכיסה את כל
השכונה. נראה שהנהג ידע על כך.
נכנסנו לתוך הסמטה, שלשם תמיד אנחנו נכנסים כדי להגיע הביתה. אף אחד בשכונה לא ידע על כך.
בהתחלה הרגעתי את עצמי: " זה סתם אוטו, לא יכול להיות שזה רוצח. זה רק איש מהשכונה, שנוסע בדרך שלנו. אולי איש חדש, שעבר
לגור לכאן" אבל כאשר נסענו בסמטה הצרה, הסתובבתי, וראיתי אותו. עוקב אחרינו.

לא יכול להיות. זה… זה הרוצח.
אמרתי לאמא: " אמא, תגבירי מהירות. הרוצח עוקב אחרינו."
אמא שאלה אותי: " על מה אתה מדבר?"
"מאחורינו…!" אמרתי לה בלחש, פחדתי שאולי הרוצח ישמע. בהתחלה היה נראה שלא הבינה במה מדובר, אבל אז היא הביטה טוב יותר,
וראתה שאין אף אחד בשכונה שיש לו מכונית כזאת. היא אמרה:" תחגור. אני מגבירה מהירות."
חגרתי חגורה, וברגע שאמי שמעה את קול החגורה, היא הגבירה מהירות.
לרוצח, כנראה, זה לא היה צפוי. הוא עדיין היה בקצב הקודם. 5 שניות לאחר מכן שהגברנו מהירות, הוא שם לב, והגביר מהירות גם הוא.
"זהירות! אנחנו יותר מהמהירות המותרת!" אמרה אמא. נאחזתי חזק במושבי, ולפתע ראיתי את ביתי, מתקרב ומתקרב, ואז הגענו.
נכנסנו לחניה. מהר רצתי למחסן והוצאתי את כיסוי האוטו, בכדי שהרוצח לא יבחין באוטו, ויבין שאנחנו גרים כאן.
כיסיתי את האוטו בעזרת תלאים שאמא תפרה ממזמן,אשר כבר היו זרוקים בחצר, ורצתי הביתה, שאמא כבר הספיקה לפתוח.
לאחר שנכנסנו,היא צעקה לי: " מהר! תסגור הכל! תריסים, וחלונות! תסגור בכל החדרים! "

למזלי, היה לנו בית קטן, בעל קומה אחת ועליית גג, אשר אמא מעולם לא הרשתה לי לעלות אליה.
אני סגרתי את התריסים בחדרי, בחדר של אליס, בחדר השינה של ההורים, במטבח ובסלון. אמא עלתה לעליית הגג, ונעלה אותה.
הלב שלי דפק בחזקה. הרגשתי כאילו שכל רעש שנשמע לצדי זה הרוצח. נכנסתי לסלון, כאשר בחוץ נשמע רעש. הצצתי מבעד לתריסים, וראיתי
את מכונית הרוצח עוברת באיטיות ברחוב. הוא נסע. ונסע. ונסע. עד שעזב את טווח הראיה שלי.
רק אז, יכולתי לנשום לרווחה. נשמתי נשימה עמוקה.
לפתע, נשמע צלצול מהטלפון של הבית.
אמא אמרה לי: " אל תענה בשום פנים ואופן! זה יכול להיות הרוצח."
הצלצול הפסיק, וברקע נשמע צפצוף, המודיע שיש הודעה קולית חדשה.
באופן אוטומטי, ההודעה החלה.
בקול צרוד, דיבר הרוצח בהודעה המוקלטת:
" יש לכם מזל. הפעם הצלחתם לברוח. אבל בפעם הבאה, יהיו רק שני אנשים במשפחה. בתכם הבכורה לא תהיה עמכם יותר, וגם העולם
לא יראה אותה. אבל יש לכם בחירה. או שתמסרו לי את בנכם הצעיר, גרייס מרט, ואני אומר לכם מראש, שגרייס לא ירצח, או שתשאירו אותו
אצלכם, ואני אקח את אליס, אבל לא תוכלו לראות אותה. לעולם. אז יש לכם שתי אפשרויות. על תדברו עם אף אחד בטלפון זה, השאירו את
המספר הזה וצלצלו אליי ברגע שתחליטו. יש לכם שבוע עד למסירת תשובה, או שאחותכם תהיה היסטוריה. להתראות. "
לבי דפק במהירות ובחזקה. כמעט התמוטטתי על הספה.
אמא אמרה לי: " לך לנוח בחדרך. על תצא משם. אני אוסרת עלייך להשתמש בכל אמצעי תקשורת. אליס תחזור מהצבא בעוד שלושה
ימים. אז נשב ונתייעץ."
לא יכול להיות שזה קורה. אני רק חולם.
צבטתי את עצמי בדרך לחדרי בערך 10 פעמים.
נכנסתי לחדר, כבקשתה של אמי. התמוטטתי על מיטתי והתכסתי בשמיכת הפוך שלי. לחשתי לעצמי: "זה לא קורה. זה לא קורה. "

אפילו שידעתי שבעצם זה קורה, לצערי. ניסיתי לעודד את עצמי. דמעות החלו לזלוג מבעד לעיני. ניסיתי לעצור אותם, אך לשווא.
ידעתי שאם אליס לא תבוא מהר יותר היא… לא תחיה יותר.
פתחתי את המחשב, בלי שאמא שלי תראה.
נכנסתי לאימייל שלי. התחלתי לכתוב דוא"ל לאליס, ולפתע, קפצה לי הודעה חדשה.
השולח: חסוי. כתובת אימייל: אין. מוזר…
פתחתי את ההודעה, היה רשום שם: שבוע.
ניסיתי לסגור את ההודעה. זה לא הצליח.
לפתע מסך המחשב השתולל. לא יכולתי להזיז את העכבר. משהו קרה…
פתאום, כאילו המסך נכבה, וכולו היה רק שחור. מעולם לא אהבתי שחור. הצבע הזה תמיד הכניס בי תחושת פחד…
המסך היה שחור כ-10 שניות.
פתאום הופיעה גולגולת לבנה, צוחקת צחוק מרושע. שמעתי את אמא צועקת לי מלמעלה, מעליית הגג: " גרייס? מה זה?"
"כלום, ממש שום דבר!" צעקתי לה בחזרה.
הגולגולת צחקה בערך 5 דקות. היה לה צחוק מפחיד… מרושע..
כשאמא נכנסה לחדר ישבתי על מיטתי, וכאשר התיישבתי, הגולגולת הלבנה הפסיקה לצחוק, והמחשב נכבה.
"מה זה היה, גרייס?"
"כלום, אמא! זה הייתי אני."
"אתה?!" היא שאלה בקול פליאה.
"כן, אני. התאמנתי על הצחוק המרושע שלי. הנה, תראי! מו…"
"אין צורך." היא קטעה אותי, ועזבה את החדר במבט מוזר.
התכסיתי בשמיכתי, ניסיתי להירדם. לא הצלחתי. משהו העיק עליי.
איך הסתבכנו עם רוצח? ולמה דווקא אנחנו?
והשאלה הגדולה מכל…
למה זה קשור אליי?
הרי אני רק ילד….