שבויה

"את מפחדת ממני", הוא שאל מסתובב הלוך חזור סביב עצמו בחדר החשוך,
"לא", עניתי בלחש, "את מפחדת ממני" הוא צעק, התקרב אלי, עצמתי את עיניי חזק, ליבי פעם בחוזקה, "לא", בלעתי רוק, "את מפחדת ממני", הוא לחש והסתכל בעיניי, עיניו היו שחורות ככפתור, היה לו מבט משוגע בעיניים, וכן, כן פחדתי ממנו, אבל שיקרתי..
"אל תשקרי לי", הוא צעק וסטר לי בחוזקה, "די, בבקשה" לחשתי בזמן שדמעות קטנות מעיניי נופלות, נשימותיי הפכו לכבדות, הסתכלתי עליו במין רחמים ושנאה, בכל זאת הוא אדם משוגע ובודד מן הסתם. ידיי ניסו לפרק את הקשר אך ללא הצלחה, הוא כבל אותי לכיסא, קשר את ידיי ורגלי, אני מן שבויה שלו. התבוננתי בו בכאב, איך הוא הולך לצדדים ומלמל לעצמו דברים, לא יכולתי להתנגד לכלום, כי כל התנגדות קטנה הוא מצליף בי בחוזקה, אני מלאת שטפי דם, פצעים, וכוויות.
הוא חטף אותי משם, חשבתי שהוא עושה לי טובה, אך הוא רק מנצל, משקר, ומכאיב לי יותר ויותר, אני אבודה, אני שבורה, אני שבויה,
וכל התנגדות קטנה, הוא מצליף בי בחוזקה,
כי אני שבויה, קשורה לכיסא, מלאה בכוויות ודם,
שבויה של משוגע והוא לא נרגע, כי רציתי רק לברוח משם, לא משנה לאן, אפילו לכאן,
כי בכל מקום אהיה שבויה.