לא אותו הדבר- פרק 7 (להפסיק לפחד)

יום חמישי, ה2 בינואר 2014
השתלטתי על עצמי בכוח, מחזירה אותי למציאות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז התחלתי לרוץ.
לא הייתה לי ממש מטרה לאן או למה לרוץ. אבל זה לא היה בשליטתי, הרגליים שלי פשוט רצו קדימה ומשכו אותי אחריהן.
עם כל צעד שעברתי התחלתי לחשוב יותר על שתי המטרות, זאת של ה'לאן' ובמיוחד על זו של ה'למה'.
למה ברחתי? למה לא נשארתי בבית הספר? הרי עשיתי מה שרציתי לעשות- נישקתי אותו והוכחתי שאין לנו רגשות יחד.
אבל משהו בנשיקה הזאת. לא יודעת מה. משהו בה היה מרגש ונעים. וזה הרגיש כל כך לא נכון.

הרגליים שלי נעצרו והבטתי סביב.
לא זיהיתי את השכונה, זאת כנראה השכונה הישנה. הורדתי הילוך באיטיות והסדרתי את הנשימה. הסתקרנתי לראות מה יש בשכונה הזאת שאף פעם לא הייתי בה.
אני לא אשקר, פחדתי להיכנס. היו לי כמה רגעים לחשוב אם אני עושה מעשה חכם או שזאת הדרך שבה אני הולכת להשיג עוד מלאי סיוטים לפחות לשנה הקרובה.
האומץ הגיע כשהבנתי שאין לי מה להפסיד.

הסתובבתי בשכונה, נזהרת מלהתקרב יותר מידי לבתים או למרפסות. היא הייתה די שוממת.
רוב הבתים היו ריקים ולא דלק בהם אור. בכביש עברה בממוצע מכונית אחד לחצי שעה. ואני כמעט בטוחה שזאת הייתה אותה מכונית כל פעם.
השמיים היו אפורים יותר מאשר בשכונה שלי ומועקה צוננת שררה ברחוב והקפיאה את מחשבותי.
לסמטאות לא נכנסתי. זה היה כבר יותר מידי בשבילי.
הלכתי בזהירות והשתקתי את פעימות הלב בשביל לקלוט כל צליל.
אבל השתיקה הצורמת העיקה עלי אפילו יותר מהפחד.

פתאום שמעתי צעדי ריצה מאחורי והסתובבתי מיד לאחור.
כל סרטי האימה שאי פעם ראיתי נכנסו לפעולה ואל מול עיני ריחפו תמונות מתוך "הצעקה", "הדיבוק", "פעילות על טבעית" ומה לא. כל סרטי האימה שהעזתי לראות תקפו אותי עכשיו והפילו אותי על הברכיים.
בעצם, זה לא היה הם. מישהו בשר ודם דחף אותי.
התעוררתי מהסיוטים והסתובבתי אחורה. לא היה שם אף אחד.
יכולתי להישבע שהרגשתי מישהו דוחף אותי, כפות ידיו היו חמות על גבי ונשימתו נשמעה באוזניי בשקט שמסביב.
קמתי והמשכתי ללכת. בטח התייבשתי ואני מדמיינת.

עוד צעדים, הפעם לפני. נעצרתי.
זהו, נמאס לי לפחד. הסתובבתי אחורה בשביל לצאת מהמקום המפחיד הזה. אבל הבחנתי בצללית של נער. מאיפה הגיע לשם נער? הוא לא היה שם קודם.
צעקתי בבהלה וההד חזר אליי מכל הבתים הנטושים מסביב.
הנער עדיין עמד שם, מרים את פניו ומביט בי.
"אז מה? חדשה באיזור?" שאל הנער. שתקתי באימה.
הנער יצא מהצל והתקרב אליי. הוא היה גבוה ושרירי, עם שיער נפוח מג'ל ונזם. גיליתי שאני רועדת, מעדתי לאחור, ובבהלה נתקעתי בנער אחר. ההוא היה די דומה בצורתו לשני, אבל גידל שיער ארוך עם כמה ראסטות ישנות.
דמעות של פחד הציפו את עיניי והתגלגלתי הצידה. הנערים התקרבו כשעל פניהם חיוך זדוני. לא רציתי לדעת למה הם מחייכים, אבל מהבלוטה שנוצרה במכנסיהם הייתי די בטוחה לפשר המעשה.
עכשיו כבר בכיתי לגמרי. רועדת מהקור ומהפחד. מכווצת חסרת אונים מול שני חרמנים במקום שאף אחד לא ישמע אותי צורחת.