דוקטור ג' מומחה לפסיכולוגיה
הבטתי בקטרינה, וליטפתי את פרוותה הנעימה. היא גרגרה, ויללה יללה קצרה, מעורבת עם גרגור. "מה אני יכולה לעשות?" שאלתי. "אני בסך הכל 'הילדה עם הבעיות'!" המשכתי ברטינה. החתולה לא ענתה לי תשובה מספקת, אז חזרתי לצייר. ציור. הדבר הכי מרגיע בעולם. זה משכיח את הכל ממני. זה גורם לי להפוך לאדם שונה, עם חיים שונים, ויותר טובים. שם אני יכולה להסחף עם הדמיון, להלחם במפלצות, לפגוש את הדמויות שאני מעריצה, ואלו שאני לא מעריצה, לאהוב, לחייך, לשמוח. המשכתי בציור. זה היה ציור של אביר, עם עיניים כחולות, צלקות, ושיער שחור. שריונו הכסוף נתן לי את הרעיון לשמו. "סילבר". אני ילדה יצירתית. אני חושבת על אחד, וסיפור שלם מופיע מאחוריו. מאז שאני קטנה. לא. כשהייתי קטנה הסיפורים שלי היו שונים. פחות שמחים. פחות מאושרים. סיפורים על יתומים ברחובות, מתים, חולים… גם כשהייתי בכיתה ג'. תמיד.
ועל תבינו לא נכון! אני נורמטיבית! אני אמנם מכנה את עצמי "דארת' ווידר", משחקת במחשב, מציירת דברים נוראיים, כותבת שירים, קורעת חולצות, נושכת בגדים, מדברת עם עצמי, אבל בכל זאת! אני בן אדם!
רק שזה מה שהם לא מבינים.
שאני בן אדם. שנולדתי ככה.
אני כבר לא "מארי פיוצ'ר", שמי האמיתי. אני "הילדה עם הבעיות". אנשים שכחו ששמי מבטיח עתיד מאושר. כן, בטח. העתיד יהייה מאוד מאושר, אבל העבר?
אני זוכרת את אותו יום. לפני 5 שנים. כשהייתי בת 10. אני עדיין זוכרת את המבט על הפרצוף, את הטפיחה על הכתף, ואת השאלה. השאלה שגרמה לי לתהות בחיים במשך כל כך הרבה שנים. "תגידי, את הילדה עם הבעיות?"
המבט המלגלג, והילדים, הכל. הכל מתערבב בראש.
אז קודם כל, קוראים לי ג'יין, ואני אבירת ג'דיי. מה ז'תומרת? אני פועלת למען חלשים, למען הצדק, למען הטוב. כמו סופר מן, רק עם בגדים פחות חושפניים, ותחתונים מתחת למכנסיים. אמי מכנה אותי "ילדת מלאכים", חברתי מכנה אותי "אספרגר", והרבה מכנים אותי "האחת עם הבעיות". וזה לא נכון. אני ג'ינג'ית, מתקבל. אני לבושה כמו בן? נו טוב.
אני אספרגר? לאאאאאאאאאאאא… זה לא מתקבל…
אני ילדה עם בעיות? לא! אני אבירת ג'דיי! אנאקין סקייווקר הוא המאסטר שלי! אני ג'דיי! וזה הסיפור שלי! זה הסיפור של איך התמודדתי בעלייה לחט"הב! זה הסיפור! וזה לא דמיון! הכל אמיתי!
זה הסיפור על דוקטור ג'!
תגובות (1)
זה מצחיק אותי לקרוא את זה.
לא מצחיק בקטע של צחוק מטורף, אלא בקטע של צחוק נוסטלגי על העבר שלי עצמי. אני מאובחנת בעצמי בתסמונת אספרגר, ואני מכירה עולם לא כל כך דומה למה שאת מתארת, אבל מכירה רבים שמאובחנים כמוני שדווקא כן דומה עולמם לשל גיבורת הסיפור שלך.
מה גם שאני שמה לב שאת בעצם הופכת את האישיות שלך (לפי מה שקראתי עלייך בפרופיל, לפחות) לגרסה האספרגרית המוגזמת שלו. וזה חביב למדי.
האם את מכירה באופן אישי אדם עם תסמונת אספרגר (לא אוטיסט עם אוטיזם קלאסי)?