הזדמנות- פרק 4

מנקודת המבט של עמית:
הוא פשוט הלך? אפילו בלי להגיד שלום? סתם הלך.. ואני מכירה את המבט הזה, אני מכירה את המבטים האלה, אני לא עד כדי כך טיפשה כדי לא להבין. הוא הלך לדפוק איזה מישהי, איזה אדם מגעיל ושפל. עד שחשבתי שהוא קצת יותר בסדר ממה שהוא, עד שכבר התרגלתי לעניין של סתם לשבת ולדבר איתו ולהכיר אותו ולהיות חלק מהשיחה שלו ושל אחי, הוא חזר שוב להיות האדם שאני כל כך מתעבת.
"אני יורדת למרתף.." אמרתי בייאוש.
"עמית" קרא לי אלון.
"מה?" אמרתי בעצב.
"מה יש לך?" הוא שאל והסתכל עליי בעיניים דואגות.
"חשבתי שהוא כבר אדם יותר טוב ממה שהוא, ושוב הוא חזר להיות המניאק שכולם יודעים שהוא. למה דווקא אני צריכה לעבוד עם האדם השפל הזה?".
"זה באמת עד כדי כך מציק לך?" הוא שאל.
"זה יותר מזה.. אתה לא רואה כמה אני ממוטטת מזה? אתה לא רואה כמה משפיעים עליי הדברים שהוא עושה? אני רק חושבת על הבנות שהוא משחק בהן, על האי השקעה שלו בחיים, על כל הפוטנציאל העצום שאני בטוחה שיש בו ושהוא פשוט לא מממש.. אתה יודע כמה חשוב לי שלאנשים יהיה טוב ושהם יעשו לעצמם טוב, אבל אם הטוב הזה בא על חשבון אחרים אז זה נורא".
"את חושבת שאמיר הוא אדם נצלן?" הוא שאל. אני התיישבתי בסוף הספה די קרוב אליו.
"אני חושבת שהוא לא אדם נחמד זה קודם כל.. אם הוא קם מכאן באמצע הכל רק בשביל בחורה.. ואני מכירה את המבטים האלה מספיק טוב, אל תחשוב שלא הבנתי, אז זה מראה משהו על האופי של הבנאדם. אם הוא עוזב הכל רק בשביל מישהי שהיא אפילו לא חברה שלו, ולא בשביל לדבר איתה או להרגיע אותה או להיות שם בשבילה אלא כדי לשכב איתה.. זה פשוט תת רמה".
"כמה זמן את כבר חושבת את הדברים האלה?" הוא שאל מסוקרן.
"די הרבה זמן.. כמה זמן אחרי שהכרתי אותו, אחרי שאתה הכרת לי אותו כשראיתי אותו פה. יש לי חוש שאומר לי לאיזה אנשים להתחבר ולאיזה לא.. הוא תמיד היה בלא. למה אתה בכלל חבר שלו?".
"אני לא באמת יודע להסביר את זה.." הוא נאנח, "אבל את חשובה לי הרבה יותר וכל כך כואב לי לראות אותך במצב הזה".
"עזוב אני לא במצב" אמרתי וקמתי שוב, "אני למטה אם אתה צריך אותי".
"אני אוהב אותך יא אחות" הוא אמר לי. חייכתי חיוך קטן, רק המילים של אלון יכולות לעודד אותי במצב הזה.
"אני תמיד אוהבת אותך יא אח". קמתי לכיוון המטבח, לקחתי שקית שוקו וירדתי למטה לפופים. הדלקתי את הלפטופ וסתם פתחתי איזה מסמך בוורד. התחלתי לכתוב סתם דברים, אני בכלל לא זוכרת מה כתבתי- מחשבות, תהיות, כעסים. הוצאתי דברים לנייר מאשר לחלל האוויר. גיליתי דרך חדשה להתפרק בה.

מנקודת המבט של אלון:
סעמק אני פשוט לא יכול לראות אותה ככה. היא שבורה ועוד ממה?! זה לא שבנאדם זרק אותה, ואם זה יקרה איזה מכות הוא יקבל אם הוא יפגע בה, זה סתם ילד שהיא צוותה להיות איתו באיזה עבודה. כמה עצבים הוא מביא לה.. האמת שאני מבין אותה, הוא לא מהחברים הכי טובים שלי וגם אף פעם לא יהיה, אבל הוא כן משהו בשבילי. המעשים שלו לפעמים מרתיחים אותי זה נכון אבל אני לא חושב שהוא ילד רע כמו שהיא חושבת שהוא. הוא כל כך צריך להוכיח את עצמו. עכשיו אבל אני לא יכול להתקשר אליו ולדבר איתו, הוא באמצע סטוץ הדפוק.
הכנתי לי משהו לאכול, שזה אומר חביתה וטוסט, ובאמצע כשישבתי לאכול נכנסו ההורים הביתה. היה נראה שהם גמורים מעייפות. אמא ישר הלכה להתקלח ואבא בא להגיד היי ולשמוע מה קורה. השיחה הייתה רגילה לגמרי, כמו כל שיחת ערב שיש לשנינו.
אחרי האוכל חזרתי לחדר, התקלחתי ואז נשכבתי על המיטה עם הלפטופ. לא ידעתי בדיוק איפה עמית באותם הרגעים, אם היא הלכה לישון כבר או לא, רק עניין אותי אם היא בסדר. חצי שעה אחרי שהייתי על המחשב קמתי והלכתי לחדר שלה. דפקתי דפיקה קטנה על הדלת ואז שמעתי את הקול הרך שלה.
"היי" אמרתי בלחש.
"ההורים כבר ישנים?" היא שאלה.
"בטוח שכן כבר מאוחר להם" חייכתי אליה, "את בסדר?".
"אני אהיה בסדר.. אני פשוט צריכה להבין איך להסתדר עם הבנאדם".
"אפשר להגיד לך משהו דוגרי?".
"בטח" היא חייכה.
"זה נכון שקשה להבין אותו אבל אני בטוח במאה אחוז בזה שהוא לא אדם רע, פשוט צריך להבין איך להתמודד איתו ועם המעשים שהוא עושה. ואני רוצה שתהיי מאושרת לא משנה מה, ואם הוא עושה לך משהו רק תבואי ותגידי כי את חשובה לי פי כמה. אני באמת לא יכול לראות אותך עצובה, זה אוכל אותי מבפנים…".
"איזה אח יש לי" היא אמרה בחיוך מתוק, קמה ונתנה לי חיבוק חזק. חיבקתי אותה את החיבוק הכי חזק שיש לי, כמו החיבוקים שפעם היו מרגיעים אותה כשהיא הייתה צריכה עזרה. אני מת על הקשר שלנו, אני מת על האמון שיש בינינו. מי יתן וזה ימשיך לנצח.