הסוד של מלסיה -פרק 7

*
"אבא, מה זה?" אמרתי והחזקתי חפץ עגול וקטן בידי. הוא חייך לעברי ולחש באוזני. "זו טבעת, טבעת מיוחדת. אם תמשיך להחזיק בה לנצח, היא יכולה להגשים לך משאלות." צחקתי. אין דבר כזה טבעת משאלות. "אבל למה נתת לי טבעת אבא?" סובבתי אותה על אצבעי. היא היתה בצבע כסף מבריקה ואבן ספיר היתה משובצת בה. אבא אמר שזו אבן מיוחדת.
"כי יום אחד אתה תזדקק לה…" הוא השכיב אותי במיטה ופנה ללכת. "רגע אבא, ספר לי סיפור, בבקשה." הוא הסתובב והתיישב חזרה. על מה אתה רוצה לשמוע היום? כבר סיפרתי לך על עדן הדרקונים…"
"אני רוצה לשמוע על…" אמרתי והנחתי את ידי על סנטרי, מלטף זקן מדומה; כמו שאבא עושה כשהוא חושב. "משהו אגדי כזה. תמציא לי סיפור אבא." הוא חיק אותי ואז אמר, "בסדר, היום אני אספר לך על מישהו שהאהבה הגדולה שלה נלקחה ממנה.
יום אחד היא יצאה לשדה לבד, ללא ליווי – היא היתה נסיכה שתדע – ופגשה מישהו. הוא הביא לה טבעת קטנה. תחילה היא לא ידעה מה הוא רוצה שהיא תעשה איתה, אך לבסוף הוא ביקש ממנה בקשה פשוטה: לטבול את הטבעת ביין ולהביא אותה אליו חזרה אחרי שבוע. הדבר הפשוט הזה לא עורר בה בעיה או חשד. היא הסכימה וחזרה לארמון. כל אותו זמן שהטבעת היתה ברשותה, היה שפע רב בממלכה שלה. היא לא קישרה זאת לטבעת, למעשה, היא שכחה מהטבעת.
יום לפני שהשבוע בו פגשה את אותו אחד חלף היא נזכרה בטבעת. היא מיהרה לחפש אותה אך לא מצאה. בושה ופחד נכנסו בה. הטבעת הזו בוודאי חשובה מאוד לאותו אחד, והוא וודאי יכעס כשיגלה שהיא איבדה אותה.
ביום שבו הם היו צריכים להיפגש, אחת המשרתות שלה ניגשה אליה ואמרה לה שהיא מצאה טבעת קטנה בין קיפולי השמלה שלה. הנסיכה נחפזה אחרי המשרתת וגערה בעצמה. איך היא היתה יכולה לשכוח שהטבעת יכלה בוודאי להיות בכיס השמלה?! היא מיהרה לקחת אותה וטבלה אותה ביין אדום, ואז מיהרה אל מקום המפגש.
כשהגיע לשם היא ראתה את האיש. הוא נראה כחולה. פניו היו מקומטים ועיניו שקועים בחוריהם. שיערו הידלדל והאפיר. ידיו נאחזו במקל הליכה וניסו נואשות להמשיך ללכת.
"מה קרה לך אדוני?!" היא קראה והתחילה לרוץ לעברו.
"הטבעת! הבאת את הטבעת שלי?" הוא אחז בכתפיה בנואשות כמישהו שעומד למות.
"כן כן בוודאי." היא הוציאה את הטבעת מכיסה והושיטה אותה לעברו. הוא לקח אותה והשחיל אותה על אצבעו. באותו רגע שמה לב הנסיכה שהטבעת כבר לא בצבע כסף, כפי שהיתה בהתחלה, אלא בצבע סגול-אדמדם. היא נבהלה ונרתעה אחורה. "אבל… אני בטוחה שהיא היתה כסופה…" גמגמה שמא יכעס עליה.
"הו לא, הטבעת שלי משנה צבעים, לכן ביקשתי ממך לטבול אותה ביין. היין מעניק לטבעת שלי חיים והיא מחדשת אותי כל פעם." הנסיכה הביטה באיש הזקן שעמד מולה מתחיל להעלם ובמקומו חזר והופיע האיש שפגשה לפני שבוע. "ואוו…"
"תודה לך נסיכתי, תודה לך על שעזרת לי לחזור לחיים. אני צופה לך שושלת מקסימה, היפות בנשים…" היא בדיוק עמדה לחבקו כאשר רעש סוסים וקריאות הגיעו לאוזניה.
"נסיכתי!" חייל רכוב על סוס הגיע אליה והרחיק אותה מהאיש. "מי אתה? מה אתה רוצה מהנסיכה?" הוא חקר אותו.
"הוא חבר," קראה הנסיכה להגנתו. "והוא עובר לגור איתנו, נכון?" הפנתה את החלק האחרון אל האיש. "בשמחה." ענה וחייך.
"ומאז הם חייו באושר עושר, הסוף." המלך סיים את סיפורו ופרע את שערו של בנו בחיבה.
"אבל אבא, מה עם הטבעת?" שאלתי ומבט קרני בעיני.
"מי יודע?" הוא אמר בקול מסתורי. "זה כבר לפעם אחרת…"
*
התעוררתי כשהרגשתי תזוזה קלה לצידי. גווין התהפכה ועיניה רפרפו. "בוקר טוב," מלמלתי לעברה. ראשי נח על הכרית וידי היתה כרוכה סביב גופה של גווין, מחזיקה אותה בחיבוק. היא היתה צמודה איי ויכולתי לשמוע את דפיקות ליבה. "בוקר טוב," מלמלה וידיה התהדקו סביב גופי. מה-מה הא… ?!
הבטתי בה שוב. היא נרדמה. "לעזאזל… את לא יכולה להתנהג כאליו את רודפת אחריי ואז להתעלם ממני ואז לישון איתי ולהירדם כשאת מחבקת אותי! לעזאזל! את עדיין קטנה…" קמתי מהמיטה וסידרתי את התנוחה שלה. הצמדתי לראשה נשיקה חטופה ויצאתי מהבקתה, עושה את דרכי חזרה אל חדרי שארמון