crying is weakness so I yell instead – פרק שמיני.

"אתה פשוט אכזרי אתה יודע?"
"אכזרי? למה?"
"אתה לא חושב על הכאב שהם חווים כעת? לא אכפת לך?"
"אני יודע שהיה כואב להם יותר למות. הרבה יותר כואב"
–
היום זה יום חמישי.
עברו יומיים מאז שנפגשתי עם המתוקים האלה.
שום דבר מיוחד לא קרה ביומיים האלה.
נפגשתי עם מיכאל, הייתי בבית ספר, אכלתי ארוחות בוקר עם אחי, התעלמתי מהקיום של אמי.
וזהו.
עכשיו הייתי בדרכי לעבודה, יודעת שהם יהיו שם.
'הפעם אני לא יכולה להחזיר. עכשיו אני צריכה להיות שק חבטות' חשבתי ופעם ראשונה מזה שנים – חשתי פחד.
"היי" אמרתי בחיוך אל שתי מלצריות שהתחברתי איתן מעט והתקדמתי אל הדלפק – מכניסה את התיק ואת הג'קט ולוקחת פנקס ועט.
והנה מתחילה לה עוד משמרת.
–
"אוו אבאל'ה, מה קרה נעלמת? התגעגענו" אמר אחד הדפוקים וכולם החלו לצחוק.
אני רק חייכתי את החיוך המאופק והמזויף שלי.
'להירגע שקד. את צריכה את הכסף' חשבתי וניסיתי להעלים את הכעס שהצטבר בתוכי.
"טוב יאללה מה נסגר?" שמעתי קריאה מהצד וראיתי את מיכאל.
לא.
סימנתי לו בעיניי 'לא' אבל הוא התעלם מכך.
"מה נראה לכם שאתם מדברים אליה ככה?! מה היא חת מהזונות שלכם?!" אמר כשמבט כועס עלה על פרצופו.
הוא כל כך מת אחר כך.
"יש לך בעיה עם זונות?" שאל לפתע תום עם חיוך ציני. כולם צחקו, רק אני הבנתי את המשמעות האמתית שמאחורי השאלה הזו.
"לא אחי, אין לי בעיה עם אמא שלך" אמר מיכאל והמבט שעלה על פניו של תום השתנה למופתע ומיד אחר כך לכועס.
כולם חיממו את תום על מיכאל – לא יודעים שהוא מחומם מספיק.
"בואו נעוף מפה" אמר וכולם הביטו עליו במבטי שאלה, אך קמו ברגע שראו אותו מתקדם כבר.
"ביי אבאל'ה" אמרו כולם במקהלה ואני גלגלתי עיניים.
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי אותו והוא הסתכל עליי בשאלה.
"יודע מה?" שאל. שיט. הוא לא יודע.
זה היה סתם כדי לעצבן אותו.
"לא.. לא חשוב.. עזוב" אמרתי מנסה להתחמק. עד כמה שאני שונאת וכועסת על תום אני לא אספר לאף אחד את זה. אני לא כמוהו.
אני לא.
"נעמה בואי לפה" אמר דין ואני במהירות התחמקתי ממיכאל.
עוזבת בעיה אחת – והולכת לאחרת.
אחלה של יום.
–
התקדמתי אל תחנת האוטובוס ולפתע יד תפסה לי את הכתף.
במהירות הסתובבתי ונתתי לו סטירה והתכוונתי לברוח – אך קלטתי שזה תום.
גיחכתי.
"כלבה" אמר וליטף את הלחי האדומה.
"לא מאמי טעית – אני לא שירן" אמרתי וחייכתי חיוך ציני. שירן היא אחת מהחבר'ה שלהם, הכלבה הראשית שלהם.
הוא סחב אותי לאיזו סמטה, ניסיתי להתנגד אבל – הוא היה חזק מידי. הוא תמיד היה חזק יותר ממני.
הוא קירב את גבי כנגד הקיר וחסם אותי עם גופו השרירי והחסון – הוא היה חתיך ללא כל צל של ספק אבל הוא אויב, ואין בן אדם שאני שונאת יותר ממנו.
"למה גילית לו?" שאל בלחישה צורמת. הבטתי עליו בכעס.
"אתה יותר דפוק ממה שחשבתי" סיננתי בשקט. הוא צמצם את עיניו אף יתר ואפיו התרחב יותר.
"אני לא סיפרתי לו שום דבר – הוא לא יודע בכלל!!!" צרחתי "זו סתם הייתה יציאה שלו בשביל שתתעצבן! אבל אתה יודע אולי כדי שאני אספר לאור העובדה שלך לא הייתה בעיה למכור אותי ואת החיים שלי בשביל להתחבר אל דין נכון?! בהזדמנות הראשונה שלך מכרת אותי וסיפרת להם שאבא שלי עזב אותנו ברגע שנולדתי!"דמעות זלגו מעיניי אך לא היה לי אכפת.
"תן לי סיבה אחת! סיבה אחת טובה בשביל לא לספר לכל השכבה שאימא שלך הייתה זונה" תקעתי את אצבעי בחזהו וקירבתי אליו את פניי.
הוא הסתכל עליי שנייה אחת ואז פשוט הסתובב והלך.
מה קרה פה הרגע?