אוסטרון – פרק 5

על גבו של גורדיו אוסטרון תמיד הרגיש בטוח. איך יכל שלא? הוא ישב על גב של זאב ענק. יש כאלו, בעיקר חקלאים הזוכים להתקפות מזאבים, שימצאו אירוניה בדבר. אבל לאוסטרון ההרגשה הייתה טבעית, כמו ללכת יד ביד עם אבא שלו. לא שהוא אי פעם עשה את זה, אבל כך הוא הניח שזה מרגיש. הם היו בדרכם ליער גולג אחרי עצירת התרעננות בשוק החקלאי, כעשרים קילומטרים מזרחה מריביקאן. לקראת הלילה, כשכבר היער היה באופק, גורדיו התחיל להתעייף אז הם החליטו לעצור עד הבוקר. אוסטרון אהב את היער עד כדי כך ששינה את שם משפחתו למאלורי, על שם מאלורה – אלת הטבע והיערות. כשגר בבקעה בכפר מלניקרד הוא אהב לשחק ליד ההרים, במקום שצומחים האלונים, ולחשוב שהוא נמצא ביער. כמובן שיער בגודל של הגולג לא ראה מימיו, אך הוא היה בטוח שהוא יסתדר. לא מתוך יהירות – הוא פשוט הקדיש את כל חייו המוקדמים בלמידת חיי הפרא. הוא אהב לחקור את הדשא והעלים, והנמלים והמקקים, אבל את ההנאה המרתקת ביותר שאב מהקשבה להרפתקנים ומספרי סיפורים. בכפר עברו מעט מאוד כאלו בכל שנות חייו, לכן החליט לצאת לחפש עוד סיפורים. אולי אפילו ליצור כמה בעצמו. ואכן הוא מצא, ואכן, הוא חשב, הוא עומד ליצור. גורדיו פיהק והתכרבל בתוך עצמו. אוסטרון חייך, שכב על גבו וספר את הכוכבים. אט אט הם נרדמו, אל תוך זרם מחשבות וזיכרונות ילדות.
אוסטרון התעורר עם פנים רטובות, כנראה בזכות גורדיו שליקק אותן אחרי שהשתעמם מחפירת בורות באדמה. באנחה קלה הוא קם לישיבה, מחה את הריר מפניו והמשיך לעמידה. "טוב… אני רואה שאתה כבר רוצה לצאת". גורדיו גרגר. "קדימה"; הוא אמר, הניף את התיק ועלה לו על הגב. גורדיו פתח בריצה לכיוון היער, ואף אחד מהם – לא גורדיו עם אוזני הזאב שלו, ולא אוסטרון עם עיניו החדות, אף אחד מהם לא שם לב.
היער היה במרחק קילומטרים ספורים מהם כשיצאו והמרחק הלך וקטן ככל שגורדיו המשיך לרוץ. לאחר מה שנראה כמו עשרים דקות הם הגיעו לעץ הראשון ועברו אותו, ואחריו עוד עץ. ואחריהם עוד הרבה. השביל החל להיעלם תחת רגליהם, אך אוסטרון ראה אותו בבירור מול פניהם – עלים צהובים וירוקים, חלקם שבורים וחלקם שלמים, ענפים מפוצלים – גבוהים ונמוכים, ואבנים שהלכו ונהיו מכוסות בירוקת ככל שהתקדמו. היעד שלהם היה אזור מיושב, שם התכוון לשאול בתמימות את העוברים ושבים איפה אפשר למצוא את מר קאלירוס האלף. הוא הניח שאלף יבלוט במקום שכזה, משום ששמע מסיפוריהם של הרפתקנים על ההסתגרות שלהם בצפון יער הגולג. אגדות מספרות שיש ים בסוף היער – אך אף בן אדם או בן מחצית חזרו משם לספר על כך. גם על האזור המיושב שמע ממספרי סיפורים, והטיל ספק באמינותו עד שראה את השביל הברור המוביל אליו – ענפים שבורים מעשה אדם וחריטות סכין על גזעי העצים. גורדיו נאלץ להאט ככל שנכנסו עמוק אל תוך הסבך, עד לשלב מסוים בו אוסטרון נאלץ לרדת מגבו בשביל לפנות לו דרך בין קורי העכביש וסבכות הגפן. "אתה בסדר, גורדיו?" אוסטרון אמר עם חיוך בזמן שהזאב העביר בגשמות רגל אחר רגל מעבר למכשול שהטבע יצר במיוחד בשבילו. השביל היה בוצי וחלק, וטיפות מים ירדו מדי פעם מצמרות העצים, למרות שלא ירד גשם. אלומות אור צרות האירו את דרכם. גורדיו רטן בקול רם ואוסטרון צחק. לחישה.
מתוך אינסטינקט אוסטרון שלף את הפגיון והסתובב ימינה, ואז שמאלה. "שמעת את זה?"
לחישה.
"גלה את עצמך!" אוסטרון נופף בפגיון מעל ראשו והסתכל לכל הכיוונים. הוא הרגיש פחד מהול באדרנלין. גורדיו עדיין היה עסוק בלשחרר את עצמו משורש תועה, ולא שם לב לאוסטרון המבוהל לידו. "אני לא רוצה צרות! רק גלה את עצמך, תוכיח שאתה לא מאיים עלינו ונמשיך בדרכנו"
הוא התאמץ לא לרעוד בקולו והצליח.
לחישה.
גורדיו השתחרר במאמץ אחרון מהשורש ושעט קדימה מהתנופה, תוך גרימת רעש שגרם למספר ציפורים לעזוב את ענפיהן, להסתובב מעט מעל ראשיהם באוויר, ולחזור חזרה. אוסטרון הסתכל על גורדיו לאחר שהשתחרר. הוא נפל אל תוך בור שהיה מכוסה עלים ויילל- לא מתוך כאב, אלא מתוך תסכול. אוסטרון זינק ממקומו וגחן מעל הבור. הוא ראה את גורדיו שוכב כשבטנו למעלה.
לחישה.
אוסטרון הרגיש מכה חזקה בראשו. הדבר האחרון שראה לפני שהתעלף היה גורדיו, כאשר התקרב במהירות לתחתית הבור.