שוקולד מריר

תחושה של נפילה ממלאת אותי. של שבר וצער.
אני אוספת את עצמי לאט מהמיטה, מניחה את רגליי בזהירות על הרצפה ופוסעת בין חדרי הבית הריקים.
כל חיי הייתי בתחושה של לבד, גם כשהיו סביב אלפי אנשים.
פתחתי את החלון. כל כך הרבה פעמים חשבתי מה כבר יקרה אם אפול ממנו למטה, אם אשכב שם שמוטת איברים ומדממת.
הרוח הכתה בשערי והכניסה אותו לעיני, בעוד אני מנסה להסיט אותו אחורה בעקשנות.
'הכל פה מעייף כל כך…' חשבתי בעצב.
סגרתי את החלון לאחר התלבטות קלה. החדר החי-שומם חצי-חי שלי נגלה לפני בחושך.
הרגשתי כאילו באמת באלי למות. הוויכוחים הללו הוציאו לי את כל הרצון לראות אותם ביחד, פשוט שייפרדו ודי.
כל הצעקות והאשמות והמילים וההתנהגות, כל זה כבר נמאס עליי. זה כבר מיצה את עצמו.
מצד שני ידעתי שאני לא רוצה את זה בשבילם. ידעתי שאני מעדיפה שהכל ימשיך כרגיל אצלם מאשר שייפרדו.
העברתי את ידי על קירות המסדרון, מנסה לספוג לתוכי את התחושות והזיכרונות שהם זוכרים.
ריחות וצלילים עלו פתאום, מציפים את המסדרון.
הגעתי אל הסלון ושלפתי מחברת קטנה. בדף האחרון היה כתוב:
'אמרו לי לבחור שוקולד ולהסביר למה. בחרתי במריר.
למה מריר?
כי לא הרבה אוהבים אותו – חלק רק בגלל שמו – למרות שהוא הכי משובח מין כל השוקולדים.
מריר גם מתקשר עליי עקב שמו, מריר. תמיד יש בי תחושה מרירה. מין תחושה עצובה ומרוחקת.
הוא יכול להודות בשבילנו ברגשות שלנו, כאילו מספיק שנראה אותו או נגיד "שוקולד מריר" כשישאלו אותנו איך אנחנו מרגישים וזה יענה על הכל.
יש כמובן עוד הרבה סיבות למה בחרתי בשוקולד מריר, אך אלו לא סיבות ששאר הקבוצה צריכה לדעת.'
המבט האדיש נותר על פניי. מאז שאני קטנה היה לי את המבט העגמומי הזה. הוא מופיע כמעט בכל תמונה.
הכל היה שמור וקבור אצלי כל הזמן. מעולם לא טרחתי לנסות להתקדם ולשאוף למעלה, תמיד היה משהו שיוריד אותי בחזרה למטה.
אנשים חושבים שאתה בונה הרים וגבעות, שאתה מספר סיפורים על פנטזיה ונסיכות ואושר וחיוכים…
אבל הם לא יודעים שאתה בעצם כותב את עצמך על דף, חלק אחרי חלק, כדי שאם תישבר יהיה חלק שמישהו יוכל להרכיב מחדש.
"אין פה אף אחד, פשוט אין פה אף אחד." לחשתי.
אנשים מנסים לעזור. הם אומרים שהם עוברים את אותם הדברים כמוני, אבל זה לא מנחם אותי.
לפעמים אני מעדיפה שיגידו לי שהם מצטערים ושהם לא ממש מזדהים איתי.
לפעמים אני מעדיפה לספוג את הכל לבד, ק שכל השאר ימשיכו וחייו שמחים.
אור קטן התחיל לזהור מעט. זה הכאיב בעיני. "אל תתקרבו…" לחשתי והרמתי את ידיי לפני.
"הכל בסדר, אין מה לדאוג…" לרגע אחד רציתי להאמין לקול, להאמין למילים שהוא אומר, אך כעבור דקה הכל הכה בי, כל המילים שבו והצליפו בי.
החזירו אותי להיות שוב שוקולד מריר.