להיות שונה וקצת משונה.. פרק 1

לעצום עיניים ולדמיין כל אחד באופן שונה. להתחיל למחוא כפיים וכולם צוחקים. לנסות להפסיק אבל זה מתחיל לזרום בכל הגוף. לפתע כולם מפסיקים לצחוק. אני פותחת עיניים ורואה את המנהל כועס וכולם מסתכלים עליי מוזר. רק המנהל פצה פיו באותו רגע.
"מיקה! לחדר שלי!" הוא צעק, שמתי את הקפוצ'ון עליי והלכתי לחדרו, הוא המשיך לדבר עם התלמידים, ובנתיים חיכיתי בכורסא מול חדרו, חיכיתי וחיכיתי.
"מה קרה?" שאל המנהל, גבוה וזקוף, החליפה החומה התאימה לצבע עיניו, רק נעליו שנראו כמו נעלי ליצן לא התאימו באותו רגע.
"כלום" הוצאתי מילה, מה שרציתי לומר לא נאמר, האמת לא חשבתי על משהו לומר
"למה התחלת לרקוד ולמחוא כפיים באמצע הכיתה?" הוא שאל
" לא יודעת" אמרתי לו את האמת, הוא לא מבין אותי ומה שקורה לי- ככה אף אחד, לא הוריי ולא התלמידים. האמת גם אני לא מבינה את עצמי לפעמים, אני רק יודעת שאני לפעמים לא שולטת בעצמי, לפעמים אני אומרת "צא דיבוק צא!" אולי זה יפסק אבל אף פעם זה לא נפסק.
"תחזרי לכיתה, ושזאת תיהיה הפעם האחרונה!" הוא הרים את קולו.
הלכתי במסדרון, כמו רוח רפאים,ילדים שרצים נתקעים ולא רואים אותי.
ההרגשה של תמיד, אף פעם לא הרגשתי כמו אחת מכולם, ולפעמים זה די טוב כי אני רוצה ת השקט הזה בחיים אבל לפעמים בא לי פשוט לצרוח "אני פה! תשימו לב!אני לא כל כך מוזרה!"
כשנכנסתי לכיתה, כל המבטים הופנו אליי, הרגשתי שכולם צוחקים, אולי כי הם צחקו, הלכתי לאט למקומי בשורה האחרונה, בקצה לבדי, התיישבתי, הוצאתי מחברת והתחלתי להעתיק
כשכמה דקות עברו היה צלצול.
לפעמים הקטע של להיות בתיכון הוא אכזבה אמיתית- כי אף אחד לא מבין אותך
כשהיה צלצול להפסקה, פשוט ברחתי מהבית ספר הזה, הגעתי לאיזשהי גינה, נכנסתי לשיחים והתחלתי לבכות, פשוט בכיתי ולא הבנתי האמת למה.
התחבאתי בשיחים האלה, ושמעתי שירים
"i sorry if i say i need you…" אחד השירים האהובים עליי, אחד השירים שמעוררים בי תקווה.