אהבה ללא מוסר ~פרק 4

״סטיב!״ רצתי לכיוונו בצעקות,ראיתי את אותו אחד שהכה את סטיב בורח, כל מה שהספקתי לראות זו דמות גבוהה עם שיער בצבע חום כהה
״אתה שומע אותי??״ שאלתי אותו ובפנים כל כך קיוויתי שהוא יענה, הוא שכב דומם על המדרכה, את המכה הוא קיבל בעין ותוך שניות היא נהייתה סגולה כחולה
״ליז זה בסדר, את יכולה ללכת״ הוא דיבר בקול חלש
״אני לא רוצה ללכת, אני כאן״ אמרתי בקול בטוח, רציתי להישאר איתו לראות שהוא בסדר וריחמתי עליו, בכל זאת הוא פצוע, לבד.
״ליז אני מצטער, לא התכוונתי להפריע לך״ ,״השתגעת?!״ עניתי לו והרמתי את הקול מבלי לשים לב, ״אנחנו אפילו לכ מתווכחים סטיב, אני מחייגת עכשיו שיבוא אמבולנס לפנות אותך״
״אמבולנס?״ הוא שאל כאילו מופתע מהעובדה שהוא צריך פינוי, ״כן,אתה פצוע , בכל זאת…״ , ״אני לא רוצה שום פינוי!״ הוא צעק, ״מה שחסר לי עכשיו זה בדיוק אמא שחושבת שאני גמור״
״אז מה אתה מציע לעשות?״
״בואי, הרכב שלי חונה לא רחוק מכאן, תסיעי אותי הביתה, בבקשה?״ הוא פנה אליי במבט הכי תמים שלו ואני פשוט לא יכולתי לסרב. ״אוקיי״ נכנעתי בשקט
את הרישיון שלי הוצאתי לא מזמן ואני נהגת סבירה..
הגענו לבית של סטיב, היה לו בית ממוצע, בן שתי קומות וחדר לכל אח- לו, לאחיו הקטן בןה-10 וה-4 .
הבית היה ריק נכנסנו לתוכו והוא היה מעוצב בסגנון מיוחד, ״וואו״ נפלט לי מבלי לשים לב ״כן״ סטיב אמר בשקט ״אמא עצבה את הבית, זה העיסוק שלה, היא מעצבת פנים״
לא רציתי להישאר שם למרות שהבית היה חם ומזמין, פחדתי שמישהו מהמשפחה יגיע ואני אחוש שלא בנוח
״אני חייבת ללכת״ אמרתי לו בדרך הכי משכנעת שיכולתי ״ליז, עזרת לי להגיע עד לפה, תני לי לפחות לפצות אותך במשקה או בארוחה אני בטוח שאת רעבה״ הבטן שלי קרקרה כשהוא אמר ארוחה אבל לא רציתי להישאר, ״לא סטיב תודה, אני חייבת ללכת, אני מניחה שנתראה בבית הספר״ זרקתי לו והלכתי. "יודע מה ?" אמרתי לו "במחשבה שנייה אני אשאר כאן". כשבאתי לצאת מהדלת ראיתי את הגשם שהתחזק בחוץ והבנתי שאני לא אוכל להגיע ככה ברגל הביתה, וסטיב היה שם פגוע לגמרי , לא יכולתי להשאיר אותו ככה. "אני באמת שמח,את לא יודעת כמה" היו לו פנים של תינוק שהיה רעב וקיבל את הסוכרייה הכי צבעונית שיש, שימח אותי לראות אותו ככה
סטיב התיישב בסלון ונאנח ואני הלכתי להביא קרח מהמקרר. הייתה בינינו שתיקה מביכה לכמה רגעים, אני שונאת שתיקות מביכות , למעט אלו שמסתכלים אחד לשני בעיניים ואפשר כבר להבין הכל מבלי לומר מילה. חזרתי לסטיב לסלון עם הקרח בידי והנחתי אותו על פניו "אח !" הוא צעק "שב בשקט, ככה זה הכי פחות יכאב" אמרתי לו , ציוויתי עליו יותר נכון. לשנייה אחת העיניים שלנו נפגשו , זה היה קצת מביך אבל יכולתי להסתכל לו בעיניים שעות שלמות.
האמת ? עם כמה שהייתה חסרה לי אהבה , לא רציתי אותו, מין מגננה כזו , הפחד להיפגע. החלטתי שזה מיותר נכון אני מתחרטת הרבה בזמן האחרון אבל זה מה שקורה כשאת נערה בגיל ההתבגרות. "קר לי, " אמרתי לו "בואי נעלה אליי לחדר, יש לי שם מזגן שיוכל לחמם אותנו" זה לא נראה לי הכי כדאי אבל באמת היה לי קר .. ישבנו יחד על המיטה שלו, הוא הפעיל סרט במחשב כי החלטנו שככה יהיה הכי נחמד להעביר את הזמן, הראש שלו היה על הבירכיים שלי כדי שאני אוכל להחזיק את הקרח ליד העין שלו. אחרי חצי שעה שהיינו ככה, לא דיברנו וגם לא ממש זזנו שמתי לב מבעד לחלון שלו שהגשם מתחיל להיחלש והופך לטפטופים שקטים והחלטתי שזה הזמן ללכת הביתה, כבר לא רציתי להיות שם, שיעמם לי. "אני חושבת שאני אלך עכשיו" אמרתי לסטיב בקול עדין מקווה לא לפגוע בו "אבל הסרט עדיין לא נגמר" הוא ענה, "כן אבל אני רוצה להגיע הביתה " אמרתי לו , ירדתי למטה תוך כדי שאני שומעת אותו מגיע אחרי לקחתי את התיק שלי ונעמדתי בפתח הדלת, " היה נחמד" אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי לפרידה בינתיים. הוא נראה די המום כאילו שזה תפס אותו מאמצע שום מקום. הלכתי בגשם, אח כמה שאני אוהבת ללכת בגשם, הריח הזה של הנקי והחדש והקור והמים ! הגעתי הביתה כהרגלי רטובה מכף רגל ועד ראש, הבית של סטיב היה במרחק של כרבע שעה מהבית שלי והגעתי הביתה בסביבות שבע בערב. אבא ואני אכלנו ארוחת ערב צפיתי קצת בטלוויזיה, השלמתי מעט שיעורי בית ונכנסתי למיטה, הסתכלתי על התקרה וחשבתי על כמה שהייתי רוצה עכשיו לצאת לחופש שוב ושלא ראיתי היום את ג'ון בכלל ועל סטיב. ברור. מעניין מה יכול היה לקרות אם הייתי נשארת שם חשבתי, ואז התנערתי עצמתי עיניים וחשבתי על מחר ועל מה יהיה בבית הספר……