הרעש מאחורי השתיקה- פרק 1.

עוד מכה.
אני שונאת אותו.
עוד מכה.
אני ממש שונאת אותו.
עוד מכה.
"אבא בבקשה דיי" התחננתי.
"את טיפשה. את מעדיפה לחטוף כפול מאשר לתת לי להרביץ לו" אמר לי.
שיכור, מסומם ומלוכלך. זה מה שהוא .
"הוא הבן שלך. הוא בן עשר!"
ועוד מכה.
"בבקשה" לחשתי.
"טיפשה" מלמל ויצא מהבית. שוב…
"ריילי, ריילי את בסדר?" טומי רץ אליי תוך כדי שאני מתיישבת צמודה לקיר.
נאנקת מכאבים.
"ריילי אני מצטער" הוא בכה וחיבק אותי.
"טומיי" לחשתי לו.
"הכל באשמתי" הוא אמר.
"אני בחיים לא אתן לו לפגוע בך טומי" אמרתי לו.

אני ריילי. ריילי מדסון, אני בת 16, גרה עם אחי הקטן ו…אבא שלי.
לא ממש אבא שלי, אמא שלי התחתנה איתו אחריי שאבא שלי נפטר… והיא? גם היא נפטרה..שנתיים אחריי שהיא התחתנה איתו, ממחלה חשוכת מרפה.
אני אף פעם לא אהבתי אותו. תמיד ידעתי שיש בו משהו רע, רק אחריי שאימי נפטרה הבנתי באמת עד כמה הוא רע..
בינתיים אנחנו חיים, אני מגנה על טומי יותר מעל החיים שלי.
מעדיפה לחטוף כפול , רק שלא יסבול.

נכנסתי לחדרו של טומי, לומר לו לילה טוב ולראות מה שלומו. הוא שכב על מיטתו שיחק עם אחד הרובוטים שלו , כשנכנסתי הביט בי
"איפה הוא הרביץ לך?" הוא שאל אחריי שהביט בי מספר שניות
"דיי טומי, אני בסדר.." חייכתי אליו.
"איפה הוא הרביץ לך?" הוא שאל שוב והתרומם לישיבה.
נאנחתי והתיישבתי על קצה מיטתו.
הפשלתי את שרוול החולצה שלי.. חתך עמוק וגדול שנפרש על כל ידי נגלה לפניו.
"הוא חתך אותך עם הבקבוק הזה שלו" הוא מלמל. מתכוון לבקבוק הוודקה הריק שאיתו הוא נכנס שיכור הביתה.
הוא בלע את רוקו.
"א..איפה עוד?" שאל בהיסוס.
"זה לא משנה טומי.. את–"
"ריילי" הוא קטע אותו והביט בי ברצינות.
לפעמים הוא ממש בוגר יחסית לגיל שלו…
הורדתי את כל השרוול של היד השניה מידי וחשפתי את כתפי.
סימן סגול נגלה לעיניו.
הוא הרים את ידו, קצת מהסס. אך לבסוף נגע בסימן מעט, נרתעתי מעט כשידו הייתה קרה.
הוא הביט בי. עיניו האפורות ירוקות נצצו ודמעות קטנטנות ירדו במורד לחיו.
כל הבגרות והרצינות שלו נהפכה בשנייה להתנהגות ילדותית ובכיינית, לפעמים אני שוכחת שהוא רק בן 10..ואני שונאת את עצמי על זה…
"כואב לך בגללי" הוא ילל בוכה.
בלעתי את רוקי.
"לילה טוב טומי" לחשתי אליו.
סידרתי את חולצתי ויצאתי מחדרו.

"אני נשבעת לכם שהיום הוא הסתכל עליי!" אמרה היילי בהתרגשות לי ולרובי ונגעה בליבה.
היילי ורובי הם החברים הכי טובים שלי,או בעצם…החברים היחידים שלי.
אנחנו לומדים כולנו בכיתת המחוננים…וזה אומר שאנחנו נחשבים "חנונים"..אבל למי אכפת?
"היילי אמרת את זה גם אתמול, וגם שלשום וגם לפניי שלשו–" רובי התחיל להגיד אך היא קטעה אותו.
"הפעם באמת" היא אמרה.
אני ורובי הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק.
היילי מאוהבת בטירוף בדין, הילד הכי חתיך, הכי שווה, הכי מקובל שיש בבצפר.
היא לא מבינה שהיא לא מעניינת אותו אפילו…איך לומר את זה במילים עדינות…אנחנו לא באותו מעמדות וכדאי לה מאוד להתחיל לשכוח ממנו!
אבל היא אף פעם לא מקשיבה.
היילי מהממת, שיער גלי חום בהיר נוטה לשטני עם טיפונת גוונים בלונדיניים בקצוות, עיניים ירוקות , שפתיים ורדרדות…
רובי בלונדיני , טיפונת רזה, עיניים כחולות-ירוקות , לפעמים גם שם את המשקפיים השחורות שמרובעות שלו, בדרך כלל רק בשיעור.. הוא חתיך..לדעתי..
תמיד חיבבתי את רובי קצת יותר מידי, טוב אפשר להגיד שאני קצת מאוהבת בו, אבל אני בחיים לא אגיד לו.. הוא רואה אותי רק בתור ידידה. וככה זה גם צריך להישאר.
אף פעם לא סיפרתי להיילי ורובי על "אבא" שלי…
אני לא חושבת שהם צריכים לדעת על זה, חוץ מזה שרוב הסיכויים שאם אני אגלה להם זה יגרום להם להתרחק ממני. בכל זאת.. מי רוצה להיות חבר של ילדה מוכה?
אף אחד לא יודע ואף אחד גם לא צריך לדעת.

היום נגמר, מיהרתי לשים את כל הקלסרים הכבדים בלוקר וללכת הביתה, אני צריכה להכין אוכל לטומי…
"אווץ'" נתקעתי במישהו, מה שגרם לכל הקלסרים ליפול ולדפים שהיו בהם להתפזר על הרצפה.
מבלי להסתכל על מי שהפיל לי את כל הדברים מיהרתי להרים אותם. אין לי מזל בחיים האלה!
"סליחה זאת אשמתי" שמעתי קול גברי ומחוספס אומר מעליי.
"זה בסדר" אמרתי בשקט…אף פעם לא הייתי טובה בלדבר עם אנשים, זאת אחת הסיבות שיש לי רק שני חברים.
אין לי ביטחון עצמי ואף פעם גם לא היה לי.
"אני אעזור לך" הוא אמר והתכופף.
הרמתי את ראשי. לראות מי זה…
דין?!
"את חדשה פה?" הוא שאל והביט בי גם מה שגרם למבטים שלנו להיפגש ולי להוריד את הראש במהירות.
כבר הזכרתי את החוסר ביטחון שלי?
"ל..לא" אמרתי עדיין בשקט.
הוא נעמד אחריי שסיימנו לאסוף את כל הדפים וככה גם אני.
"איך לא ראיתי אותך כאן עד עכשיו?" הוא שאל בחיוך. אוקיי..הוא באמת חתיך.
שיער שחור, עיניים ירוקות ממכרות, עגיל ,גוף חסון וקעקוע שבצבץ מתחת לחולצה הלבנה והקצרה על ידו.
"קורה.." חייכתי חיוך קטן
הוא חייך.
"אה..קחי" אמר אחריי כמה שניות.
הושטתי את ידי כדי לקחת את הדפים מידו.
חיוכו נמחק בשנייה והוא בהה בנקודה בגופי.
"מה?" שאלתי לא מבינה.
"ה…היד שלך" הוא אמר.
הבטתי בידי. שיט.