תחת כישוף-18-תמונות עיתונים

(ריין)

בזמן שירדנו במדרגות עזבתי את ידו, והוא למזלי לא שם לב, או שהעמיד פנים שהוא לא שם לב.
המדרגות לא חרקו, אבל נשמע קול. הקול נשמע מעט כמו קול של נטיפים. כמה שהייתי סקרנית לגלות מה הסתתר שם בסוף גרם המדרגות, הייתי מבועטת כמעט באותה מידה.
על פניו של ארתור נראה חיוך, הוא סקר את כל הקירות. כל אבן ואבן שנמצאה בכל מקום, הוא אפילו נראה כמעט מאושר כשראה שאלא מדרגות אבן אפורות, אני חשבתי שהוא ירצח אותי, ממש כמו רוצח בסרט אימה.
לבסוף הגענו לסוף גרם המדרגות, אבל מה שעמד לפנינו לא נראה…מלבב במיוחד. המקום, כי לא הייתי בטוחה שזה ממש חדר, נראה כמו שילוב של מעבדה של מדען מרושע, ספרייה של למדן שיצא מדעתו, ואדם אובססיבי במיוחד. היו שם בקבוקים מנופצים, ואולי נוזלים בכל מיני צבעים שונים ומשונים, היו ספרים בעלי כריכה שחורה ששכבו על הרצפה קרועים למחצה, והיו הרבה כאלה. אבל זה לא הדבר הגרועה מכל, על הקיר הגדול ביותר, מחלקי עיתונים ומדפים בצבעים שונים נוצרה תמונה של אישה שדמתה לי באופן מטריד מאד.
"ריין, רוצה לספר לי משהו?" שאל ארתור, נראה שחיוכו השובב והמעט ילדותי ירד מפניו ועכשיו נותרה שם רק רצינות, ואולי ניצוץ של פחד שלא רצה שאני אבחין בו.
"אני, זאת לא אני. זאת לא יכולה להיות אני, המקום הזה נטוש יותר מדי זמן כדי שזאת אני" כשאמרתי את זה הרגשתי שאני לא מספרת לגמרי את האמת, אלא מנסה לשכנעה את עצמי שזה ככה ושזאת לא יכולה להיות אני.
לפתע ממקום לא ידוע נשמע קול, זה היה חול מלחשש כמעט כמו של נחש רק בצורת אדם, הקול הדהד ואמר: "ברור שזו לא את, טיפשה". הרגשתי איך עורי צורם כשהתקרבתי לארתור נעמדת יותר קרוב אליו, ולמרות שעמדתי בצורה שנראתה כאילו אני מגנה עליו, קיוויתי מאד שהוא יהיה זה שיגן עלי.
"לעזאזל, מי זה עכשיו?" אמרתי מנסה להבין, וגם מנסה לגרום לקולי לא לרעוד. משימה אחת הושגה.
"אני חושב שכדאי לנו לצאת מפה" אמר ואז היסס "ריין, אולי כדאי לחקור פה קצת. אם זאת לא את, טוב זאת האחות התאומה והמרושעת שלך על הקיר שלא ידעת עליה כי ההורים שלך התביישו בקיומה" אמר וניסה להכניס מעט הומור, ועודה לו על כך לנצח כי אחרת אני חושבת שהייתי מתפחלצת שם.
הנהנתי בהסכמה ובמהירות החלטתנו להתחיל לחפש בין דפים, עד שהגעתי לדף שכנראה היה הדף שאני צריכה, ובו היה כתוב: "הטיפשות, היא לא תספיק ללדת את בתה. בתה תהרוס הכל ואני לא אתן לה ללדת! אני יודע הכל עכשיו, אדוני, מלכי, אתה צריך לעצור את משפחת גרין לפני שתיוולד ביתם ב-22.11.00". לפתע הכתה בי ההבנה.
"זאת…זאת אמא שלי" אמרתי והפעם נתתי לקולי לרעוד. כשאמרתי את המילים הללו חץ חד במיוחד יצא מן הקיר, מכוון אל ראשי.
"לא!" צעק ארתור ורץ בכדי להגן עלי בגופו.