התרסקתי פרק 2- מי אמר שרופא אמור לעזור?

"ג'ו!! לא!" קפצתי ישר על הכריש בניסיון נואש להציל את אחותי הקטנה אבל ללא הועיל. הכריש העיף אותי מעליו והטיח אותי למים. עכשיו שתינו היינו בסכנה אף גדולה יותר. שבעה כרישים החלו להתקרב אלי וחשפו שיניים. הכריש קפץ על ג'ו והיא ברגע האחרון קפצה. "ג'וני!" צעקה אלי בייאוש. "תחזיקי מעמד ג'ו! אני באה!"
הכרישים הקיפו אותי כמו ילדי רחוב הנלחמים על חתיכת לחם יבשה. לא עברה יותר משנייה ואחד הכרישים כבר נע אלי. עוד שני כרישים נעו אל ג'ו, אבל הכריש הגדול הרחיק אותם והם ברחו בפחד. כנראה הוא מנהיג הלהקה חשבתי לעצמי.

ספינת דיג הופיעה באופק הרחוק ועיני נצצו מהתרגשות. לא עבר זמן והם נצצו מדמעות… כריש קפץ לעבר ג'ו והיא נפלה למים. הדמעות החלו לזלוג ללא הפסק וכול מה שיכולתי לעשות היה לנסות בעצמי לא להיאכל. "אני אוהבת אותך ג'ו!" צעקתי לעבר אחותי. קיוויתי שאלו לא יהיו מילותיה האחרונות שאחותי הקטנה תשמע. המילים האחרונות שאני אמרתי לה, המילים האחרונות שאני אומר לה בחיים. טעיתי. אלו לא המילים האחרונות שאני אמרתי לה.
ג'ו אומנם נפלה למים אבל היא כבר בת תשע, היא יודעת לשחות.

ג'ו שחתה משם במהירות והמילים הנוראיות ביותר שבן אדם יכול לשמוע שנייה לפני שכריש טורף אותו חדרו אל אוזניה. "ג'ו! ג'ו תעזרי לי!" צעקתי, נאבקת במים.
כריש בא אליה וטרף אותה בעודה בחיים. הוא אכל את אחותי הקטנה… הוא… הוא… היא מתה כשהיא חושבת שאני אמות. היא מתה כשהיא חושבת שהיא לא עשתה את מיטבה. שבגללה אני מתה! היא… מתה.

הכריש הגדול התקרב לעבר הכרישים האחרים שבוודאי שלא שבעו. הוא נשך אותם, כמו מנסה ללמדם לקח. שהוא הכריש הגדול. הוא האחראי, החזק, הוא.
קרב החל בניהם, אך לבסוף ברחו הכרישים בפחד מהכריש העצום, ועכשיו נשארנו רק אני, הכריש והמים הסוערים.
הפסקתי להילחם במים. הפסקתי לנסות לעלות לפני המים. הפסקתי לנסות להחדיר קצת אוויר לריאותיי השורפות. לא היה לי טעם לעלות למעלה. כבר לא היה לי אף אחד בעולם. אבא עזב ובטח כבר שכח אותנו, אמא מתה במטוס ועכשיו ג'ו נאכלה על ידי כריש. אז תגידו לי, איזה טעם יש לי כבר לחיות? אז הפסקתי. פשוט הפסקתי…

נתתי לעצמי לטבוע. נתתי למים הקפואים לעטוף את גופי הרועד. נתתי לכריש את ההנאה בצפייה של
פחדו של טרפו.
ידעתי שבעוד רגעים ספורים גופי כבר יחל לקרוס. הכרתי תאבד וליבי יחדל לפעום. חיכיתי לרגע הזה בקוצר רוח. כול הסבל יגמר. הכול.
חשבתי על אמא ועל ג'ו. על ההקרבה העצומה שלהן ועל כמה שהן היו רוצות שאחיה. שאשחה למעלה ואנצל את ההזדמנות הזאת. לחיות.
אבל מה הטעם לחיות בלעדיהן? לחיות בבדידות, בלי אף אחד. ברחוב. קול חלוש בראשי אמר לי שהטעם הוא לחיות עבורן. בשבילן ולא בשבילי.
אם לא אכפת לי מעצמי אז לא אכפת לי אבל מה איתן? מה אם מה שמגיע להן והן עזבו אותו? עזבו אותו… בשבילי.

מאותו רגע ואלך, החלטתי שההקרבה שלהן לא תהיה לחינם. בשביל שכול מה שהן אי פעם עשו בשבילי לא יתבזבז על המקום בגלל שאני החלטתי לוותר פתאום. להרים ידיים. אז לפני שבועת האוויר האחרונה שלי הגיעה אל שפת המים, עליתי למעלה. פתאום ספינת הדיג כבר לא הייתה ממש רחוקה ולמען האמת שהדייגים שלחו רשת לתפוס אותי ולהוציא אותי מים הכרישים, או ליתר דיוק מן הכריש.

כאשר ראה הכריש את הגדול את הספינה ברח גם הוא כמו 'חבריו' שלו אם אפשר לקרוא להם חברים.
דייגים הרימו אותי למעלה ולבסוף נתתי לעצמי להשתחרר. נתתי לדמעות לפרוץ החוצה. נתתי לכולם לראות אותם. קיבלתי חדר משלי בסירה, כמו שתמיד רציתי. חדר משלי. לא אכלתי דבר ולא שתיתי.
כמו בצום כזה. מעין שבעה, רק שבא לא אכלתי ולא דיברתי ולא זזתי.
שכבתי במיטה החורקת, בים שלא שקט.
נהייתי חלשה מיום ליום.
לפי הרופא הייתי על סף גסיסה. הייתי בדיכאון. הוא נכנס לתא שלי לבדיקה הרגילה. הוא בדק אותי ואת מחלת הדיכאון הארורה שלי ובפעם הראשונה, הוא לא אמר ש"הכול יהיה בסדר". הוא לא אמר "אל תדאגי יש לי בדיוק מה שאת צריכה". הוא לא נתן לי תה ולא כדור ולא שום דבר אחר. הוא הזיז את ראשו מצד לצד, הוציא אקדח קטן מנרתיק עור שהיה תקוע היטב בחגורתו והסתכל עלי במבט שידעתי מה משמעותו.