יומני לואיס||פרק 2

ועברה רק דקה..,דקה אחרי שהגיעו אל הרכבת.
חזרנו לכיכר והגרמנים כבר הגיעו לחזית שלנו,הם נראו מאיימים,חסונים ומחוספסים שלא נדבר על הגובה שהוא מלחיץ כל אחד שם הוא בגובה של דלת.
זה נראה מוזר אבל התושבים שלנו הביאו להם כל מיני חפצים,הם באים להילחם איתנו ואנחנו מביאים להם מתנות,הגיוני!
ראיתי את אן בצד,בוכה ובוכה..
קראתי לה,"אן,אן!" רצתי אליה.ובטעות דחפתי את אחד החיילים הגרמנים.הוא אמר מילים לא ברורות בגרמנית ואני אמרתי לו,"סלח לי" עד כמה שזה אירוני להגיד סליחה לחייל שעומד להילחם במשפחתי.
מצאתי את אן ושאלתי אותה,"מה קרה?"
"אחי הלך לחזית מבלי להגיד לי,הוא הלך להילחם.."
הייתי המומה,"מה?!בן כמה הוא!?"
הוא בן 16… ואז היא בכתה ובבכתה..
"עדיין יש סיכוי להשיג אותו…בואי נרוץ לרכבת.."
רצנו ורצנו כאילו אין מחר דחפנו את כל החיילים הגרמנים שהלכו לעברינו."יואו עד שהם זזים",אמרתי.
"מה הסיכוי שנמצא אותו?"אמרה אן.
אמרתי לך פעם שאם תחשבי כלכך שלילי זה יגרום לאסונות?"
"אבל באמת נוצר אסון,אמרתי לך שזה יקרה"
אמרתי לה,"אבל המלחמה תיגמר עד חג המולד..יהיה בסדר,תחשבי אופטימי אן."
אן ואני רצנו אל עבר הרכבת אן זיהת את אחיה מרחוק והצביעה עליו
היא סימנה לי איפה הוא,מכיוון שאני המהירה מבנינו הצלחתי להיכנס לרכבת
אך אן לא הספיקה כי ברגע שהיא התכוונה להיכנס הרכבת כבר נסגרה.
אני הייתי האישה היחידה ברכבת,כל השאר היו חיילים עצלנים ומשועממים שרובם שיחקו בקלפים.|