תחת כישוף-17-החיים הם לא מפעל להגשמת משאלות.

ליזי הארטס (well then)….

הייתי די מופתעת שאני בדראיים, חשבתי שאני אהיה בקרולטין. לא שזה הפריעה למישהו…אני הבת היחידה במשפחה ממעמד גבוה במיוחד ולמרות שבמקרה כזה ההורים אמורים מאד לאהוב את הילדים שלהם ולשים לב לכל צעד, בשביל ההורים שלי הייתי יותר נטל. במקום ללכת למסיבות החברה הגבוה שלהם הם היו צריכים להישאר בבית ולטפל בי, נורא ממש לא?
כשהייתי קטנה הם אפילו התחילו לחשוב שאני משוגעת כי לא הייתי בדיוק כמו כל הילדים האחרים, לפחות לא מהמעמד שבו אני הייתי. הם שלחו אותי לפסיכולוג, שלא היה לי ממש מה לספר לו חוץ מתהליכים יומיומיים נורמליים לחלוטין. "אוי אדוני והיום ראיתי לראשונה שערה לבנה!", ממש מרגש. מה שהכי הצחיק אותי אצל הפסיכולוג הייתה העובדה ששם המשפחה שלו היה, וזוהי האמת לאמיתה, דוקטור פראייר.
הילדות שלי יכלה להיות ממש גן עדן, אבל החיים הם לא מפעל לייצור משאלות, או לפחות לא כזה שמגשים אותן.
החדר שלי היה חדר טיפוסי, אלמלא מיליתי אותו בכל מיני פוסטרים ותמונות, ציורים וסתם משפטים שאני אוהבת. וכמובן שמתי קלפים במקומות שמהם אני אוכל לקחת אותם במזמן משחקים, תמיד צריך גיבוי. לכל מקרה. חשבתי שאני אמצא עוד הרבה ש"משחקים קלפים" (מהמרים במילים אחרות) כי בכל זאת אני בבית דראיים, ערמומיות הייתה בשבילם כמו האומץ של פיילין, אבל לא משנה כמה חיפשתי לא ממש מצאתי כאלה. חשבתי אולי הם מתחבאים ויוצאים רק בלילה, נשמע ערפדי מעט אבל מהמר אמיתי לא היה רוצה שיתפשו אותו המורים, אחרת לא יוכל לשחק שוב.
בדרכי במסדרונות שמתי לב לתלמידים שנראו מעט מוזרים, כמו נערה בעלת שיער שחור צבועה ופס סגול, נראה כמו הייתה בלונדינית לפני כן, היא נראתה בוגרת למרות היותה כחושה. ונער בעל שיער אדמדם, עם עיניים שנראו כמו המוות עצמו. התרחקתי מהם למרות שאני כנראה נראיתי מוזרה בעצמי, עם כל הפסים האדומים בשערי. כשחושבים על זה אין לי ממש זכות לשפוט אותם, אין לי זכות לכך כלל.