נחמיה – פרק 1

היה לו מוסר העבודה של פרד גידם וחוש ההומור של גירית אפריקנית, ואת רוב ימיו בילה בישיבה על כיסא גינה מתקפל בחצר הקדמית של הבניין בו גר. אין ספק, מראה מוזר ומיוחד, שכן כבר לא ניתן למצוא גינות קדמיות בבנייני המגורים במרכז תל אביב. נחמיה קראו לו, אך בכל חיי לא שמעתי מישהו קורא לו. הוא התגורר לבד, וככל הידוע לדיירי הבניין מעולם לא נשא אישה או הביא צאצא לעולם. עם השנים הצהיב הדשא שמתחת לכיסא וחורים עמוקים השתפלו לתוך האדמה, בינות קשרי הדשא הקנוי- ארבעה. הם נמצאים שם עד היום. אני שואל את עצמי, האם אהב לשבת שם ולצפות בגשם יורד. האם הבחין במשפחות הקיפודים המתרוצצים באביב.
היה כשנחמיה מת, ורגעיו האחרונים היו, ככל הנראה, מאוד לא סימפטיים. בזמן שהשתנק וגרגר ופרפר עצמו למות – פעילות שהיא לבדה יכולה לגזול את זמנו של כל אדם רגיל- מצא זמן ללפות את עיתון ה"מעריב" שקרא, ולקרוע אותו במרכז ולרוחב. נדרשת מיומנות רבה לקרוע עיתון לרוחב כשהוא פרוש. ברור שאנו, דיירי הבניין בו התגורר, לא גילינו על המיומנות הזאת שנחמיה רכש עד לאחר מותו המצער. למען האמת לא ידענו על שאר המיומנויות שאולי היו, או לא היו, לנחמיה בחייו. מלבד, כמובן, יכולתו להעביר שעות ברביצה על כיסא מתקפל בחצר הקדמית של הבניין שלנו. מיומנות שלמדנו להעריך עם השנים.
נחמיה היה בן 53 במותו. אני הייתי אז בן 15, והכרתי את נחמיה כל חיי. גרתי בבניין מיום הולדתי, ונחמיה היה שם ביום שבו הביאו אותי מבית החולים- ישוב על כיסא הגינה המתקפל, קורא עיתון. קול בכיי משך את עיניו מעל לגיליון הנייר. הוא הביט לרגע בהורי המאושרים אך המפוחדים, ומיד שב לקרוא בכתבה שבה היה שקוע עד הסחת הדעת החצופה שלי. הוא לא אמר דבר- לא שלום, לא מזל טוב ולא בהצלחה. גם לא ציפו ממנו. בכל 15 השנים שהתמזל מזלנו לדור יחדיו באותו בניין שמעתי את קולו של נחמיה לא יותר משלוש פעמים, ואולי גם שלושת הפעמים האלו היו לא יותר מהזיה מתעתעת של קיץ. אבל מעולם לא הפסקתי לחשוב עליו- על נחמיה- ולעולם כנראה לא אפסיק. על אף שמעולם לא החלפנו אף לא מילה בודדה, עיצב נחמיה וסיפור חייו את מי שאני היום. על כך אוהב אותו ואקלל אותו עד סוף ימי.
בעיקרון הוא לא היה כזה זקן נחמיה. אבל הוא היה זקן. בהחלט זקן. זה כמו עץ הלימון- שעכשיו אני נזכר שהגן עליו חלקית מהגשמים בחורף ונתן לו צל בקיץ- שלא היה כל כך זקן דרך אגב, אבל נראה זקן ומותש ותלוש- עוף מוזר בביצה רדודה. וגם הכיסא המתקפל, שלא נעתר בשום אופן למצבו החדש. פקח של העירייה נשלח לבסוף, ושלף אותו עם מגבהה של טנדר, וזה בערך חודש אחרי שנחמיה מת. רגלי המתכת צעקו צעקתם אחרונה כשעקרו אותם מקשרי הדשא והאדמה- התפתלו והתעקמו, ממש כמו נחמיה. והוא לקח את הכיסא המתקפל השבור והעמיסו על הטנדר. גם עץ הלימון זכה בסוף לגורל דומה. או שהיה זה עץ של רימונים בכלל.

לנחמיה הייתה אחות. פגשתי אותה בערך שנה אחרי שנחמיה מת, וגם היא הייתה ערירית, וגם ניתקה קשר עם אחיה עשור וחצי לפני כן. היא הייתה הראשונה שפגשתי. אישית לא הייתי בהלוויה של מנחם, ואינני יודע אם היא נכחה בה, וגם מעולם לא שאלתי אותה בדבר, והיא גם לא הייתה עונה לי. היא לא עשתה הרבה דיבורים ועניינים זאתי. אני מברך את מזלי שגיליתי מה שגיליתי ממנה, גם זה סוג של איזה נס. אבל באותה תקופה- לאחר שנחמיה מת- עוד לא ידעתי על קיומה. גם הייתה זקנה, בכל אופן- יותר ממנחם. אנשים זקנים לא ענייניו אותי כהוא זה באותה תקופה, אבל זה הלך להשתנות. אנשים זקנים הפכו למוקד של אובססיה גדולה שפיתחתי. החכמים אומרים- "למד מהזקנים", והחכמים צודקים. אבל קלישאתי ככל שזה ישמע, אף אחד מאיתנו לא מסוגל לדמיין את עצמו זקן- אפילו לא הקברנים או הרופאים. זקנים הפכו בשבילי לסיפור, והסיפור שלהם הפך לסיפור בשבילי- סיפור חיי. ואת החיים האלו הקדשתי לחקור על סיפורים של זקנים שראו הכול, אבל כבר לא זכרו דבר. אלצהיימר, פרקינסון, התנוונות רגילה של המוח או דיכאון אדיש ומשתק של הזקנה. עם כל אלה נלחמתי, ומדי פעם גם ניצחתי, בגילוי איטי ונברני של סיפור חייהם. ונחמיה היה הראשון, והמעניין מכולם . והקטע שהוא בכלל לא היה כזה זקן. במובנים של היום הוא אפילו היה צעיר. אבל הוא היה זקן. זקן מהחיים, זקן מהגשמים והצללים וזקן מהשדים, וזקן מהיערות של הלבנון והמדבריות של היהודה. וגם מהאספלט של הרמת גן. מילא. בחיים האלו בן אדם יכול להיות רק מה שהוא. הוא ועוד שלוש כוסות ויסקי. ונחמיה הוא היה זקן.

ב-12 במרץ, זאת הייתה ההתחלה כנראה. מדובר בשבועיים לאחר יום הולדתי- פרט שאין לו כל חשיבות לסיפור, אך יש לו חשיבות בשבילי. הכסא עדיין עמד שם יתום, כמו כלב עזוב אכול תקווה שבעליו ישוב במהרה מעולם המתים. השכנים בבניין נטו שלא להתקרב אל הכיסא או להתערב בענייניו השונים. כל שכן ילדי הבניין, שהכיסא הטיל בהם מורא. עץ הלימון/רימון ניחם את הכיסא יומם וליל. וכי החורף עוד לא אמר אחריתו, ורוחותיו סייעו לעץ הזקן לרכון אל עבר המושב החלוד. זה לחש לו מילים רכות ורגישות מבין עליו. עשיתי דרכי בשביל החצץ המגובש שחצה את החצר עד לדלת הכניסה, לבוש בסווטשירט שהיה גדול עלי במספר מידות, שנהגתי ללעוס את קצה שרווליו ולהותיר בהם חורים גדולים ומכוערים. הרוחות חדרו את נעלי הכדורגל הזולות שלי ורעד של קור לא טבעי חלף לאורך עמוד השדרה. הקור מנע ממני להתרכז בצעקות של ארקדי דוכין והחברים של נטשה, שניגנו וזימרו דרך האוזניות של נגן הקסטות שלי בווליום שיצר לחץ בתוך אוזניי. זאת הייתה השנה הטובה ביותר שלהם. הגעתי לדלת, ולא נותרה לי ברירה אלא להוציא את ידי מהכיס הארוך, הדו-צדדי, שחצה את הסווטשרט שלי בגובה הבטן, ולחשוף אותם לאקלים ששרר בחוץ. כיווצתי את שפתי, הרעדתי אותן בסיוע נשיפה סימבולית, מעלה את כתפי למעלה ועומד על קצות אצבעות רגליי. שלפתי את הידיים במהירות. מיד הורגש הקור. שניות בודדות חלפו מרגע הוצאת הידיים מהכיס הסווטשירט ועד להכנסתם לכיסי המכנסיים, לשם חיפוש המפתח של דלת הבניין, וכבר התקשחו האצבעות ולא הרגשתי את קצוות הפרקים. גיששתי במהירות בכיסים אך לא הצלחתי לאתר את המפתחות. הוצאתי את ידי הימנית ושלחתי אותה לכיס האחורי. גם שם לא היה מפתח. נתקעתי בחוץ, בקור.