חוסר אונים.
מוחי החל לפעול כמכונה בעלת גלגלי שיניים חלודים, שלאחר זמן רב שאינם נמצאו בשימוש – חזרו להסתובב. ידיי נשלחו אוטומטית להגן על ראשי, אך כאב חד תפס ברגלי, והופלתי אל הרצפה חסר אונים.
שמעתי צחוק גוהר מעליי, לא יכולתי לראות אותה מכיוון שפניי מסובבות לצידה של האדמה הלחה, שריחה הזכיר ריח פיח.
עשיתי רשימה מהירה בראשי של שרשרת האירועים, אשר מצפים לבואי בעוד מספר רגעים ספורים – גרזן בעל כוח אלוהי, עומד להיתקע בראשי ואני אפול לטרטרוס, אל תוך התהום העמוקה והאפלה, המתמשכת עד אין סוף.
תגובות (2)
אל תדאגי, גם לי אין. למרות שאני מצילה אנשים מטרטרוס אחרי שחברה שלי שולחת אותם לשם אני מבינה את השעמום שלך.
ו… אהמ…. להמשיך סיפורים….
חוח^^ לא חשבתי שהסיפור ייגמר בטרטרוס..
תיאורים יפים ^^