שעמום של דקה
דקה ועוד דקה עוברות.
אני על המחשב, פותחת קובץ וורד.
תוהה אם לפרסם את הסיפור שאני כותבת
ובו-זמנית חושבת
ואז מבינה,
שמשעמם לי.
עברה דקה, ולא משעמם.
יש עוד מה לעשות.
רק שלא יגידו לי שאני צריכה ללמוד,
כי לא מתחשק לי
לקרוא על שיעור ילודה.
כותבת את השיר/סיפור קצר הזה,
ואין לי מה לכתוב.
אני בסך הכל רוצה, קטע עם הרבה תגובות.
אז כנראה שאפרסם
את הסיפור שאני כותבת,
ואז מבינה,
שמשעמם לי.
עברה דקה, ולא משעמם.
יש עוד מה לעשות.
אבל אין לי כח לעשות "קופי-פסט",
אז מקווה שלא ירצו
שאפרסם את הסיפור.
(הנה ההקדמה שלו לכל הרוצים: קלאריס ריד נולדה בשנת 1983 והייתה ילדה שבאה ממשפחה עשירה. היא הייתה ילדה יפה, ללא ספק: היו לה עיניים חומות וגדולות, ושער חום מסולסל בחציו. אפה הקטן היה סולד, ושפתיה היו ורדרדות ותמיד חייכו. היא תמיד הייתה לבושה שמלות ורודות. היו לה חיים "מושלמים": כולם קינאו בה, כולם רצו להיות היא. אף אחד לא חשב על מה שעובר עליה מחוץ המראה המדהים, החיוך התמידי, הנסיכותיות. הוריה של קלאריס לא ייחסו לה חשיבות ולא ממש דיברו איתה. היא לא קיבלה אהבה וחום- היא רק קיבלה חפצים דוממים- יפים- אך דוממים. הוריה חשבו שבכך הם מפצים על כך שאין להם זמן אליה. לפעמים קלאריס חשבה שהיא מוכנה לתת הכל- הבגדים, המראה, הכסף- רק בשביל להיות ילדה שמקבלת חום ואהבה, אך תמיד שמחשבה זו עלתה בראשה, היא קיבלה מתנה יפה והתחרטה. ככה הלכו חייה של קלאריס.
יום אחד מצאה קלאריס מחברת שורות ריקה. היא פתחה אותה והחלה לכתוב על מה שעובר עליה. היא כתבה על כך שהיא מעושרת, אך לא מאושרת, על כך שכולם חושבים שהיא תמיד שמחה, אך בתוך-תוכה היא אולי הכי עצובה שיש. היא לקחה את המחברת לכל מקום וכתבה. כתבה על מה שקרה באותו יום ועל מה שעבר בראשה.)
תגובות (0)