היסודן האחרון 41- פרק קצר והרגליו של האוול

שאני פוקח את עיני בבוקר נראה שהרוב עדיין ישנים. האוול רוחן מעלי, יצוגי כהרגלו. קצוות שיער בלונדיני נופלים על פניו. "בוקר טוב, חשבתי שלא תתעורר לעולם." הוא אומר בחיוך קטן, כנראה הוא במצב רוח טוב היום, אני סקרן לראות כמה זמן יקח עד שזה יעבור לו. אני נאנח משהו שנשמע כמו 'מה השעה?…' הוא חושב לרגע, "כבר מאוחר, כמעט חמש וחצי." החיוך עדיין מרוח על פניו. כן, מסתבר שהרגלי השינה של האוול משונים משחשבתי. אני נאנח וקם. "אני צריך את עזרתך היום." הוא אומר בזמן שאני מעביר את ידי בשערי הכתמתם, מנסה להשליט סדר בקצוות הפרועים שמזדקרים לכל כיוון. "בסדר… תן לי כמה דקות…" אני אומר במורת רוח, ושולף מהתיק חולצה נקייה. עוד דבר שלא נוח במצב הזה הוא העובדה שאין רגע של פרטיות, כדי להחליף מכנסיים אני צריך לבקש מהאוול להחזיק מגבת או בד כלשהו כדי להסתיר את אחת הפינות. ככה שכבר פחות אכפת לי שהוא רואה אותי בלי חולצה. ואת האמת, שבכל יום אכפת לי פחות. אני כבר לא חיוור כל כך, וכבר לא רזה ודק. אבל הפנים שלי עדיין קיבלו גוון של עגבנייה שריין ראתה אותי רק בג'ינס, בעיקר בגלל קולות ההתפעלות שהיא השמיעה. אני מביט בהאוול, הוא עומד עם הגב עלי. לעומתי האוול לא מוכן אפילו להפשיל שרוולים עד המרפק, או להוריד את המעיל. הוא עדיין לובש את אותה חולצת כותנה לבנה, אותם מכנסיים שחורים, ואותם מגפיים בצבע ירוק בהיר-כחלכל. אני מסיים ללבוש את הטי-שרט האדומה, ויוצא, בזמן האחרון נטשתי את מעיל העור הדק שלי בגלל החום הבלתי נסבל, לפחות שאני עם האוול. אנחנו הולכים בדממה על עבר הפתח, "אז… מה אנחנו עושים היום?" אני שואל בחיוך, הוא מביט בי בפנים קפואות. והנה המצב רוח הטוב עבר וחלף. "טוב…" אני אומר בשקט, הוא מושך בכתפיו, "אז… איך הולך לך עם רד?" ידיו מגרדות באחורי ראשו. עוד דבר שהאוול גילה עלי, בסופו של דבר לא יכולתי שלא לספר לו על רד. והוא כמובן יודע את התשובה לשאלה הזאת, כלום. כלום לא הולך עם רד, ולעולם גם לא ילך כי אני אדיוט חסר טקט. איכשהו האוול כבר הצליח לעצבן אותי. "איך הולך עם ריין?" אני מחזיר לו. הוא מביט בי במבט רצחני, לרגע אני חושב שעברתי את הגבול, דבר שלא קשה לעשות עם האוול. הוא מצמיד אותי לקיר בחבטה מהכתפיים. "אתה מתקרב לנקודה בה אני משליך אותך מצוק." הוא אומר, עוזב אותי, וממשיך ללכת. זה נושא רגיש, היחסים שלו עם ריין. אבל במיוחד ההשוואה של הקשר ביניהם לקשר רומנטי. אני עדיין לא בטוח אם האוול רוצה שהקשר ביניהם יהיה כזה, ובין כה וכה, ריין לא. "סליחה…" אני אומר והולך מעט מהר יותר כדי לעמוד בקצב של צעדיו הגדולים. "אל תצטער, תשתוק." הוא אומר בעצבנות, אני משפיל את מבטי. אנחנו יוצאים מהמערה, ואור לפידים רך מעיר את האזור, מימיננו האוהל האדום של לאיון, משמאלנו אוהל לבן וגדול עם סימן של פלוס באדום עליו שהוא המרפאה. מסביב יש המון אוהלים קטנים יותר, כרגע הצד שלנו מונה קרוב לאלפיים אנשים. וכמעט כל שבוע מגיעה חבורת איכרים או כפריים ששמעו על הלחימה ורוצים לעזור, הם מקבלים חרב, ולומדים במשך שבוע איך להשתמש בה. בדרך כלל הם מביאים איתם משעבים שהצבא זקוק להם יותר מכל: סוסים, מזון, חומרי בנייה. ועדיין, אנחנו אפילו לא מתחילים להתקרב לגודל של צבא המלוכה. שמונה, לפי המידע שלנו, בערך שלושת-אלפים חיילים. יש עוד הרבה חיילים כמובן, אבל צריך לחלק את הכוחות בכל רחבי הממלכה. בשלב הזה אנחנו בטוחים שהמלך חי, אבל אנחנו לא יודעים ממש באיזה מצב הוא. אני הולך אחרי האוול למערה… אבל כל מה שיש בכיוון הזה זה מערות שכבר בדקנו והשביל, אלא אם כן… "אנחנו לא הולכים לחקור מערות נכון?" הוא נד בראשו לשלילה ומתחיל לעלות בשביל הצר, הוא כמעט רץ ללא חשש, ואז אני שם לב למשהו, משהו בצורה בה הוא מניח את כפות רגליו זו לפני זו משונה מעט, אך אני לא מצליח לפענח מה זה. "אתה בא?" הוא שואל מגובה של חמישה מטרים. אני מהנהן והולך בזהירות וצמוד לקיר. עד שאני מסיים לעלות האוול כבר מחכה לי כמה דקות. מאז ומתמיד היה משהו קצת מוזר בצורת ההליכה שלו, חוץ מכמובן העובדה שהיא שקטה במידה מפחידה. משהו בצורת הצעדים משונה, עכשיו אני מנסה לנתח את זה שאני צופה ברגליו של האוול שהוא הולך מלפני. ואז אני שם לב למאפיין בולט אחד מפני רבים- רגל שמאל תמיד מאחור, לא משנה באיזה תנוחה הוא עוצר רגל שמאל שלו תמיד מאחור, בכללי צד ימין תמיד מובלט יותר. "למה אתה בוהה ברגליים שלי?" הוא שואל לבסוף, אני ממהר לנעוץ מבט בגב מעילו, בעיטורי הכסף שמהדרים את הבד התכול-בהיר. "מה? אני לא-" דברי נקטעים שהוא מסתובב אלי, המבט על פניו רציני בהרבה משציפיתי. משהו בעיניים הכחולות הבהירות שלו שננעצות בעיני אומר לי שכדי לי להגיד את האמת. "שמת לב שאתה נוטה להבליט את צד ימין שלך?" אני אומר בנימה של חוסר חשיבות, הוא מכווץ את גבותיו. "אני לא עושה את זה." הוא אומר, וממשיך ללכת, אני רואה איך הוא מנסה להעמיד את שתי הרגליים שלו באותו קו כל פעם, אבל במהרה הוא חוזר להליכתו הקודמת.

מהרגע שבו ריין פקחה את העיניים שלה באותו בוקר, הייתה לה תחושה רעה. במיוחד כאשר גילתה שלאיון לא באוהל שלו, לאחר בדיקה מזורזת נחרדה לגלות שאין שום סימן גם להאוול או שיין. לפחות ידעה בירור שקאיה עדיין ישנה באוהל הקטן שלהן. אבל דווקא ג'יימס, שנהג להעלם בקביעות, ישן ליד רד. כעת עמדה ממש מולם. ג'יימס פקח את עיניו לפתע, ריין מצאה את עצמה קפואה במקומה. נחושה שלא להשמיע אפילו צליל יחיד. ג'יימס הקשיב לרגע, ואז קם והחל ללכת לכיוון הפתח. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת להחריד, חמש וחצי, אולי שש. היא עקבה אחרי ג'יימס בדממה, כאשר המשיך בדרכו. היא ידעה שזה לא בסדר לעקוב אחריו ככה, אך היא לא הצליחה להביא את עצמה להפסיק. במיוחד לא כאשר ג'יימס החל מטפס בשביל הצר שמוביל אל מחוץ לעמק הענקי הזה. אך ברגע שרגלה של ריין נגעה בקצה השביל, היא דירדרה כמות נכבדת של אבנים קטנות. לרוע מזלה, ג'יימס הבחין ברעש. הוא ירד מהשביל ונעצר ממש מולה, ריין לא האזה לנשום. מבטו החלול ננעץ היישר בעינה בנימה קודרת. הוא הרים אצבע יחידה והניח אותה על פיו, כאילו מבקש ממנה להיות בשקט-והלך חזרה למערה.