יומני היקר 2- פרק 5

יומני היקר 2- פרק 5

*נקודת מבט-ג׳ני*
"או-או" אמר שון ופחד היה מורגש בקולו.
"מה זאת אומרת או-או? אין דבר כזה או-או." אמרתי בפאניקה בעודי מנסה לפתוח את הדלת.
"זה לא נפתח שון! זה לא נפתח!" התחלתי לצעוק בקול.  
"ג׳ני, תרגעי, זה כולה מחסן." ניסה להרגיע אותי לא כל הצלחה. 
"שון! אני קלסטרופובית! אני לא יכולה להיות בחדר סגור כל כך הרבה זמן!" התחלתי לצעוק על שון המסכן. הוא עמד שם בחוסר מעש, נותן לי לפרוק את פחדיו עליו. 
"זה בסדר ג׳ני." אמר ותפס בידי. "תרגעי" אמר ותפס בכתפי. 
"אל תגיד לי תרגעי! תרגעי אומרים למשוגע ואני לא משוגעת!" המשכתי לצעוק והרגשתי איך לאט האוויר מתחיל להיגמר. 
"ג׳ני? ג׳ני אני צריך שתהיי שניה בשקט." אמר בטון רגוע. איך הוא יכול להיות כל כך רגוע כשאנחנו תקועים כאן?!
"תנשמי יחד איתי." אמר והתחיל לקחת נשימות עמוקות. בהתחלה הסתכלתי עליו כעל משוגע אך אחרי כמה נשימות הצטרפתי אליו. 
החדר היה שקט ושום קול לא היה נשמע, חוץ מהנשימות שלנו כמובן. 
אחרי כמה שניות הרגשתי יותר רגועה אך עדיין הייתי לחוצה מעצם העובדה שאנחנו נעולים. 
"עכשיו תעצמי עיניים." אמר וליטף את שערי. רציתי להתנגד אך לא יכולתי. גופי לא נתן לי. הוא התמכר למגעו של שון.
בלי לשים לב עשיתי מה ששון ביקש ממני. עצמתי עיניים ונשמתי עמוקות. 
"עכשיו תדמייני שאת במקום פתוח, בים, את מוקפת במים צלולים, אין קירות, דלתות, חלונות, זה רק את והטבע, תעצמי עיניים ותני לרחש הגלים לסחוף אותך." אמר בקול מרגיע והמשיך ללטף את ידי. לאט התחלתי לדמיין את מה שביקש ממני, ים פתוח. גלים מתנפצים על המזח, אויר צלול. יכולתי כבר להריח את ריח הים המלוח ולפתע קולו של שון דיבר שוב. 
"עכשיו את יושבת על החול, מעריצה את יופיו של הים הכחול, ולפתע חבורת דולפינים שוחים לעברך." אמר ולפתע ראיתי דולפינים שוחים אל מול עיניי. 
המשכתי ככה עוד כמה שניות עד שפתחתי את עיניי באיטיות, מגלה את פניו של שון קרובים אליי. 
"ת-תודה." אמרתי, מנסה להמנע משיחה מביכה. 
"אין על מה. בשביל זה אני פה." אמר וחייך. 

*נקודת מבט- שון*
"אין על מה. בשביל זה אני פה." אמרתי וחייכתי. 
אני יודע שאני לא אמור לשמוח אבל אני לא שולט בזה. 
אני וג׳ני באמת כלואים במחסן הזה. לבד. אולי סוף סוף אוכל לעשות את השיחה שתמיד רציתי.
"ג׳ני?" שאלתי בשקט, מפחד לעצבן אותה. 
"מממ..?" ענתה בשקט, מביטה על הקיר. 
"א-אני חשבתי… א-אולי… אולי נוכל לדבר?" שאלתי בהססנות וגירדתי את עורפי. 
"אין לי מה להגיד לך שון." אמרה והביטה מטה. בפעם הראשונה הבטתי על צווארה, ראיתי את השרשרת שקניתי לה מונחת שם לראווה. חיוך קטן עלה על שפתי. ידעתי שהיא לא שכחה אותי. 
תפסתי את השרשרת בעדינות, גורם לה להרים את ראשה במהירות, פרצוף מבולבל עיטר את פניה. אני לעומת זאת רק חייכתי קלות. 
"את ראית אי פעם את מה שכתוב מאחורה?" שאלתי מסוקרן. 
"מה זאת אומרת?" שאלה מבולבלת. 
"בצד השני של הלבבות, יש שם הקדשה מיוחדת." אמרתי וסובבתי את השרשרת, מביט על המילים שהיו חרוטות על השרשרת 
׳גם אם נפרד תמיד תהיי איתי׳ היה כתוב מאחור. 
הבטתי על פניה של ג׳ני. מבט מופתע היה פרוש עליהם. 
"א-אני אף פעם לא ראיתי את זה" אמרה בביישנות. 
"זה בסדר." אישרתי וחייכתי קלות. 
"את כל כך יפה." אמרתי בשקט והעברתי את כף ידי על לחיה. 
"תודה." אמרה בלחש.
"אני יכול לספר לך מה באמת קרה באותו יום?" ניסיתי את מזלי שוב.
"כן." אמרה באנחה. מה? היא הסכימה? יש!
"באמת? אוקי! בואי שבי." אמרתי והובלתי אותה לנקודה בה לא היו בקבוקים. 
"אז ככה, זוכרת שדיברתי איתך בטלפון?" שאלתי והיא בתמורה הנהנה בראשה. "אז.. לפני שדיברתי איתך סתם הסתובבתי בעיר אבל בגלל שקבענו לחצי שעה מאוחר יותר בפארק התחלתי ללכת לכיוון הפארק ולחכות לך שם כי העדפתי להקדים ולא לאחר. אחרי שהגעתי התחלתי להתסכל על ילדים קטנים שהיו בפארק." התחלתי לומר אבל הפסקתי כשהבנתי כמה רע זה נשמע. "בכל מקרה, אחרי כמה דקות הרגשתי זוג ידיים על העיניים שלי. כמובן שחשבתי שזו את אז גם לא טרחתי להוריד את הידיים שלך ממני.
אני נשבע לך ג׳ני שלא ראיתי שזו לא את, היא לא הורידה את הידיים ממני ולא יכולתי לראות. בשניה ששמעתי את הקול שלך שברתי את הנשיקה והבנתי מה עשיתי. אני מצטער." התחלתי לומר. אני לא מאמין, סוף סוף סיפרתי לה את כל מה שישב על ליבי במשך חודשיים. 

*נקודת מבט- ג׳ני*
כששון סיים את סיפורו צער ועצב היו בעיניו. לא יכולתי לראות אותו כך. הסיפור שלו היה נשמע אמין. והיה גם ניתן לראות לפי עיניו שהוא מצטער. בלית ברירה נשמתי עמוקות והרמתי את פניו על מנת שיוכל להסתכל בעיני. 
"אני מאמינה לך, וסולחת לך." אמרתי בחיוך קל. 
"באמת?" שאל וחיוך החל להתפרש על פניו. 
"כן באמת." אמרתי וחייכתי גם אני.
"יש! תודה ג׳ני! אני מבטיח לך שלא תצטערי על זה!" אמר וללא התראה מוקדמת נישק אותי. בהתחלה לא הבנתי מה קורה אך כשהתעשתתי על עצמי דחפתי אותו ממני וקמתי מהפינה בה ישבתי. 
"מה זה היה לעזאזל?" שאלתי בפליאה. 
"אמרת שאת סולחת לי." ניסה להצדיק את מעשיו. 
"כן, אבל לא אמרתי שחזרנו." אמרתי במעט כעס. 
"הא, אני מצטער." אמר וגירד את עורפו. 
"ג׳ני?" שאל אחרי כמה שניות מביכות. 
"כן שון?" 
"רוצה לצאת איתי?" שאל וניצוץ של תקווה היה בקולו. 
לא ידעתי מה לומר מכיון שלא רציתי לחזור אליו, לא רציתי להיפגע שוב. אני יודעת שזה לא היה באשמתו אבל עדיין..
"אני לא יכולה שון."
"למה?" שאל בטון פגוע.
"כי יש לי חבר."