בני-תמותה, הקדמה

אְרלוֹן עמד על מדף סלע, קרוב לראש הר זעם, מביט על ים האין-סוף, מימינו עמד אוּרסוּן ומשמולו עמדה אָרִין, אחיו הקטן ואחותו התאומה.
אורסון בחר להופיע כבן-אדם היה לו שיער לבן, עם כי הוא ניראה בן ארבעים לכל היותר, היה לו עור בהיר, כאילו לא ראה אור שמש כבר שנים, ועיניו היו לבנות לגמרי, בלי קשתיות ובלי עישונים, הוא לבש את הגלימות התכולות שאפיינו אותו, על ראשו היה כתר עשוי אוּרסוּלִין – מתכת הכוכבים השמימית, שהיה משובץ אבנים טובות בשלל גוני הכחול, התחלת והלבן, הוא החזיק את מטה העוצמה שלו, העשוי כולו שנהב, בראשו הייתה אבן-הבריאה התכולה של האוויר, ולצווארו ענד את הקמע שלו העשוי אבן-רקיע, ועליה חרות סימלו, הכוכב המחומש, עם היו משנים את צבע עיניו ומעלימים את כיתרו הוא היה ניראה בדיוק כמו אחד מכוהניו.
ארין נראתה גם היא כבת-אדם, בסביבות גיל העשרים ,היה לה עור שזוף, עיניים חומות ושיער חום ארוך, היא לבשה מכנסי עור חום כהה וחולצת עור שחורה, לחגורתה העשויה עור אפור היו חגורים שוט בהיר ופגיון מאָרִינייְט – המתכת השחורה הנדירה, ועל צווארה השתלשל קמע מאבן-דמדומים בשלל גוני אדום ושחור, שעליה חרותה העין הרואה הכול, סמלה, על כל הצד השמאלי שלה היו קעקועים שחורים ואדומים קווים ישרים, קווים מעוגלים וספיראלות, היא נראתה בדיוק כמו רוצחת סכירה.
הוא עצמו בחר להופיע כמי שהוא מסמל, היה לו שיער וזקן לבנים-אפורים ארוכים, עור בהיר מלא כתמי גיל, ועיניים ירוקות בוהקות, גזעו לא היה ברור, הוא לבש גלימה ארוכה ומלוכלכת בצבע אפור כאפר שהוחזקה על ידי חגורה שעליה נתלתה חרב בעלת ניצב ומגן-ניצב בצורת דרקון מזהב, כסף, ארינייט, נחושת ואורסולין, בתוך ניצבה של החרב היו 4 מקומות לאבנים עגולות, בתוך שתי חורי העיניים, בגולת הניצב ובלהב, משובצת בלהב הייתה אבן חן עגולה שהאירה באור כתום ובגולת הניצב הייתה אבן דומה בצבע כחול ירקרק, גִילסת'רִינג, או בתרגום משפת הדרקונים, חרב השוויון. נדנה של החרב היה עשוי עור דרקונים כהה, שהיה משובץ אבנים-יקרות, על צווארו ענד קמע מאבן אקוומרין שעליה חרוט שעון-חול, סמלו, ובידו החזיק את מטהו, הכלי-השמימי שלו.
ארלון הביט לאחור, כל משפחתו הייתה מאחוריו ולצדדיו, 25 במספר, הסתכלו עליו, חיכו.
ואז זה קרה, נשמעו צעקות, קרנות-מלחמה וצלצול מתכת, הכול האט, ”התקפה!“ צעק כרוֹלִיס שולף את נשקו במהירות הבזק, כולם פנו להילחם, כולם חוץ משלושה, ארלון, אורסון ונכדו של אחיהם סֶדרָם, הם פעלו במהירות אדירה: ארלון שלף את חרבו וזרק אותה לעבר ים האין-סוף בכוח על אנושי, אורסון הרים קשת יפיפייה שהופיעה במקום המטה שלו, הקשת הייתה מעץ לבן ובמרכזה הייתה אבן חן תכולה, תואמת לאבן-הקודש שבראש מטהו, אורסון תפס מהאוויר חץ עשוי אור כחול, כיוון אותו לעבר החרב וירה, החץ פגע בדיוק מושלם באמצה מגן הניצב, אבל במקום לפגוע בחרב החץ עבר דרכה, שלושה כדורים פרצו מתוך המקום שבו הייתה עינו הימנית של הדרקון, הכדורים השאירו שבילים בשמים: אחד השאיר שובל של להבות, השני שובל של רסיסי טיפות והשלישי שובל של אור צבעוני. אז היפנה אלרון את מבטו לאחיינו, סדרם העביר את הצבעותיו על האוויר, עיניו סגורות, כותב את רונות הקסם, 13 בסך הכול, הרונות זהרו באור סגול, ואז נפתחו עיניו של סדרם, הם זהרו באותו צבע סגול מוזר, אל פתיחת עיניו נוספה צעקה רמה ותנועת דחיפה, הרונות התפוצצו, גל הדף נוצר, אך הוא נע רק לכיוון החרב והכדורים, הגל פגה בהם, ארבעה חפצים זוהרים בבוהק מסנוור יותר מהשמש, שהיה לבתך מעוור בני-תמותה, ואפילו להם הוא הכאיב, אז החפצים נעלמו ”לאן שלכת אותם“ שאל אותו אורסון, סדרם חייך ”נתתי אותם לגורל, שיעשה בהם כרצונו“ אנה לו סדרם, ארלון ראה עיוות בפניו של אורסון, אבל העיוות נעלם כשהופיע, כעס שתף אותו ”כדי לך שנמצע אותם שוב“ הזעיר את אחיינו, ואז שלושתם הפנו את מבטם ללחימה, אורסון מתח חץ חדש בקשתו, סדרם חזר לכתוב רונות ואלרון הרים את מטהו מול פניו. שלושת האלים יצאו לקרב.

”העם זה מובן?“ אני שואלת, ברדסי מכסה את ראשי ומסכת מתכת מכסה את פניי, ”ההא, מה קרה אחר כך אתם שואלים, אבל זה כבר סיפור אחר“ שפתי מתעקלות בחיוך המוסתר מין עין ”לספר לכם את הסיפור, כן אני זוכרת אותו, ממש כאילו הכול קרה אתמול“ עיני מביטות לאוויר, מול פניי עוברות שעות, ימים, חודשים, שנים.
לבסוף אני מביט בכם ”בואו נתחיל.“