-כלום2-

"בבקשה עזור לי!" התחננתי לאדם שעבר ברחוב, אבל הוא התעלם ממני והלך.
הלשון שלי הייתה יבשה ומחוספסת כמו נייר זכוכית, הראש כאב לי והעיניים שלי רצו להיעצם. לא נתתי להם, פחדתי שאם אתן הם יעצמו לתמיד.
דמעות עלו בעיני ושתיתי את המים המלוחים שזרמו במורד פני, התפלאתי שעוד יש לי עם מה לבכות.
הייתי כבר בת עשר, הכאב שבא עם מותה של אחותי וגירושי מהבית עדיין לא עבר, גם מותה של אמא שלי עדיין היה צרוב היטב בזיכרוני.
הנחמה באה כשראיתי שאבא שלי נלקח לכלא, לפחות הוא קיבל את מה שמגיע לו.
הבטן שלי קרקרה ודרשה אוכל, לצערי לא יכולתי לתת לה דבר.
לפתע ראיתי ילד בערך בן שתיים עשרה צועד עם אחיו הקטן, לשניהם היה שיער מתולתל ועיניים כחולות ובידו של הילד הקטן היו שני כיכרות לחם.
"צ'רלי, תראי, היא חולה. בוא נביא לה אוכל." אמר הילד הקטן.
"עזור אותה סמי." ניסה צ'רלי להגיד אבל הילד הקטן כבר ניגש אלי ונתן לי כיכר לחם שלמה.
"קחי, את חולה אז את צריכה את זה." הוא אמר ואני חיבקתי אותו בקושי.
"תודה רבה." לחשתי.
"את צמאה?" הוא שאל ואני הנהנתי למרות שהרגשתי כפוית טובה.
"אז קחי." הוא אמר ונתן לי בקבוק מים מלא.
"תודה רבה. אני אל יודעת איך אוכל להודות לך אי פעם." אמרתי ושתיתי חצי בקבוק בלגימה אחת.
"את יכולה להרוג את האנשים שמפריעים לי בחיים." אמר צ'רלי בצחוק וגרר את סם משם.
שני הילדים שכחו ממני אבל אני מעולם לא שכחתי מאותו הילד הקטן שהציל אותי ממוות כשהייתי בת עשר.