יקירתי.

"את רחוקה מהבית, יקירתי" קולו היה צרוד,
אך עדיין גרם לליבי להחיש.
"כך גם אתה, ידידי" אמרתי וניסיתי למצוא מוצא,
הרי לא יכול להיות שהוא חוסם את היציאה היחידה.
"כן, אבל אני איני מתכוון למות כאן"הוא אמר
והרים את גבותיו.
"אם כך, זה מה שמבדיל בינינו"אמרתי והתיישבתי על קצה השולחן
מנסה להבין איך אני ממשיכה מכאן.
"זה מה שהפריע לך?"הוא שאל והתקרב אליי
"העובדה שאנו שונים?"נראה כי גם הוא לא בטוח מה קורה.
איפה בדיוק אנו עומדים.
"לא זה מה שהפריע לי" אמרתי בשקט.
"אלא העובדה שנראה שאנו עומדים על שני קרחונים שונים"
אמרתי וחשבתי כיצד למזער את הנזק.
"סליחה?" נראה כי הוא לא מבין את כוונתי.
"קרחונים שנעים בכיוונים שונים עד שנעלמים מן האופק"
אמרתי לו וירדתי בקפיצה מהשולחן.
"מה את אומרת?" הוא שאל וניסה לעצור אותי.
"אני אומרת, שמעולם לא היה לנו סיכוי" לחשתי,
כאשר גבי אליו, מקווה שלא ישמע את הרעד בקולי.
"את לא יכולה פשוט ללכת ככה" הוא אמר אל גבי.
"ולמה לא?" שאלתי אותו בלי להעיף מבט.
הוא לא אמר דבר, אלא רק תפס בידי וסובב אותי לכיוונו.
"משום שזה שקר גס" הוא לחש אל שפתיי.
"ולמה אתה בטוח כול כך?" שאלתי אותו באדישות מדומה.
"משום שאני יכול לראות זאת בעינייך,יקירתי" הוא אמר ונשק לי קלות.