פרק 5-פגומה?

יפות שליייי ,תקשיבו , מלא מלא מלא תודה על זה שאתן קוראות אין לכן מושג כמה זה משמח לראות תגובות ,או שמישהי בכלל קוראת את זה,כל פעם שאני רואה את התגובות שלכן עולה לי אוטומטי חיוך
אתן פשוט מדהימות ואין לי איך להודות לכן ,לכל אחת ,אוהבת המון <3
______________________________________________________________

"אממ כדי שתלכי לברר"
"מחר אולי"אמרתי.
"טוב"
אמר ופנה ללכת.
"רגע"
הוא הסתובב.
"רוצה בכל זאת לעשות משהו?" שאלתי.
"אנחנו עוד עומדים כאן?" חייך.
"כבר לא" אמרתי והתחלנו ללכת.
"לאן?" שאלתי .
"בואי" משך בידי.
הגענו לאיזה גן שעשועים קטן כזה,נראה כאילו לא נכנסו אליו כבר שנים,גם באור יום הוא היה מפחיד.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי הולכת בו.
"סוג של המקום שלי"
ציחקקתי,לכל אחד יש את המקום שלו? במקום שלי יש את מי שאני בעצם ,אני יכולה להיות בן אדם שמח ופורח ,שזה הדשא,אבל אני יכולה להיות גם כועסת, עצבנית ואפלה,שזה המחסן,ניסיתי להבין מי הוא,המקום נטוש ומפחיד,לא גדול במיוחד, אבל רואים,שפעם היה בו חיים,שפעם הוא לא היה כל כך מפחיד ושעדיין הוא יכול לחזור להיות מה שהוא היה פעם.
בהחלט עבר על הבן אדם הזה משהו.
"קורל" הוא אמר מוציא אותי מהמחשבות.
"כן ? מה?"
"הכל בסדר? ריחפת לכמה דקות"
"כן אני בסדר חשבתי על משהו."
התיישבנו על הנדנדות שחרקו קצת.
"יש לי שאלה"
"תשאל"
"את זוכרת בפעם הראשונה שראיתי אותך על הדשא?" הוא אמר מזכיר לי את הסיוט.
"כן" אמרתי בקול שקט.
"מה קרה לך?" שאל.
"אממ אני…א…ל…חלמ…אני …" גימגמתי.
"זה בסדר את לא חייבת לספר "
חייכתי.
פתאום הנדנדה שהוא ישב עליה נפלה,פשוט ככה .
פשוט נפלתי על הרצפה מתוך צחק,ההעברה על הפרצוף שלו כשהוא נפל.
"מצחיק"
"מאוד" צחקתי.
"שקט"
הוא התחיל לרדוף אחרי בכל הגן שעשועים.
"די נכנעת" נעצרתי מתנשפת.
הוא צחק.
"משהו מצחיק?"
"את חמודה" חייך.
"מה בדיוק חמוד בזה?" הצבעתי על עצמי,כולי אדומה,ומתנשפת,אבל עדיין מחייכת.
"החיוך,הריצה,שאת צוחקת עליי" אמר ובכל מילה התקרב,כל פעם שהוא התקרב החיוך שלי רק ירד עוד קצת,כשהיינו צמודים,החיוך התחלף בפרצוף חושש.
"נלך?" שאלתי,מתנתקת מגופו.
"כן,בואי" צחק.
מה הוא צוחק? מה?