סיפור ללא שם* (פתוח להצעות)

קרחת היער היתה שקטה מתמיד. עמדתי בצד על אחד הענפים בשקט וחיכיתי שמשהו יקרה.
למעשה, היה לי מידע שמישהו אמור להגיע.
זנבי התנועע ימינה-שמאלה בעצבנות. אנשים אף פעם לא באים לקרחת היער. אף פעם. הם בכלל לא אמורים לראות אותה.
השקט נקטע לפתע כשרחש זרדים נשברים נשמע, ודמות צעירה נעמדה בדיוק באמצע היער.
זה היה נער.
הוא הסתובב מפה לשם, כאילו הוא מחפש משהו מסוים ולבסוף בהה באחד העצים.
ירדתי ונעתי לעברו.
"מי אתה?"
הוא נבהל. הרעש שהקים היה הרבה יותר חזק. עלים עפו.
"אנדי סוולן. איפה את?" זו היתה שאלה רטורית. הוא ידע שאני מאחוריו, פשוט פחד להסתובב.
"אתה יודע איפה אני. תן לי לראות את פנייך." הוא היסס מעט אך הסתובב לעברי. "העיניים שלך…" גמגם. רחרחתי מעט את האוויר סביבו. יש בו משהו חזק, אך השאלה היא מה? או שהוא נשלט על ידי משהו.
"מי אתה?" שאלתי בשנית. הוא התחיל לצעוד אחורה עד שגבו נתקל באחד העצים וידיו החזיקו בגזע, כאילו שזה ייתן להם מפלט. "מה אתה עושה בקרחת היער? איך הגעת לכאן? מי שלח אותך?" המשכתי לחקור בשאלות.
"מ-מ-מה על מה את מ-מדברת?… אני לא מבין אותך…" הוא גמגם והמשיך להביט בעיניי. חשפתי את שיניי לעברו והצמדתי אותו לגזע, חזק עד שלא יחל לזוז. "את-את ערפד?!" הזעפתי את פניי למשמע הכינוי השגוי. "ממש לא. אנחנו זן מיוחד, שונה. אבל ממש לא ערפדים." אמרתי. "אז, מה אתה עושה פה?"
"אני לא יודע… מי את? מה את רוצה?" קירבתי את פי אל צווארו ונעצתי בו את שיניי. הוא זעק מכאב וניסה להדוף אותי אחורה אך לא הצליח.
"פפפ… פפפ… אתה בהחלט משהו מיוחד, אנוש," התנתקתי מצווארו והדפתי אותו אחורה אל האדמה. העברתי את לשוני על דמו. הוא היה מתוק.
הוא הצמיד את ידו אל הפצע וניסה לעצור את זרם הדם. "את נשכת אותי!" זעק.
"כן אני כן." חייכתי. התחלתי ללכת. "אני לא יודעת מה אתה או מי אתה ילד, אבל כדאי לך ללכת מכאן. זה לא המקום בשבילך. תחזור הביתה." חלפתי על פניו כשלפתע הוא משך בזנבי אחורה. הסתובבתי והתנפלתי עליו. "אתה רוצה עוד נשיכה?! אני מבטיחה לך שמזאת אתה לא תצא חי!" נהמתי לעברו וריתקתי אותו לאדמה. גופו השתתק מהפחד.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת שאת לא יודעת מי אני או מה אני?" לחש בצרידות. שחררתי את ידי אך עדיין ישבתי עליו.
"יש דברים שאתה לא יודע, שאתה לא אמור לדעת. אני לא יודעת איך אתה רואה אותנו, אבל אתה לא שייך לכאן. כדאי לך לעוף מפה." הוא המשיך להביט בי ולבסוף אמר, "העיניים שלך, הן חתוליות בצבע ירוק-שחור…" לא הבנתי מה יש לו מהעיניים שלי , אך משהו באובססיה שלו אליהם הפחיד אותי.
"מוראל…"
נרתעתי לאחור בנשיפה חדה. הוא מכיר אותי?! עיניו שינו את צבעם פתאום.
שחור לבן.
"לוסיאן…" לחשתי בדממה. "מה אתה עושה כאן? אסור היה לך לחזור, הם יהרגו אותך!" רציתי לרוץ אליו ולחבק אותו, אך כל מגע איתו – עכשיו אחרי שנחשף – היה אסור.
הוא היה מנודה.
"בחייך, את נשכת אותי מקודם, אפילו בלי להתריע. איך זה משנה את הרצונות שלך עכשיו?" אמר בחיוך ממזרי. זה היה מה שמיוחד בנו. יכולנו לקרוא את הרצונות של השני, לא מחשבות, אלא רצון, משהו שמורגש באוויר על ידי הבעה פיזית.
"מקודם זה לא היית אתה." עניתי בקול קר.
"ואם אני אשוב להיות אותו 'אנושי' ממקודם, זה יעזור?" השאלה שלו דחקה אותי לפינה. הייתי חייבת להסכים, כל כך השתוקקתי לזה.
"כן."
עיניו הבהבו בשנית והוא חזר להיות אנוש. אנוש שלא מכיר אותי.
התקרבתי עליו בשקט והצמדתי את שפתי אל שפתיו. הוא הופתע אך משהו ממנו שהיה שייך אל לוסיאן הרגיש את הרעב שלי. הוא משך אותי אליו וידיו הסתבכו בשערי.
בדיוק כשהוא בא להגיד משהו זנבי הפיל אותו אחורנית וראשו נחבט חזק בקרקע. 'הוא לא מת, רק מחוסר הכרה,' אמרתי לעצמי. 'אני מצטערת. זה כבר לא הבית שלך. אתה לא יכול לחזור לקחת היער יותר.' אמרתי בלי קול, במחשבותיי. גררתי את גופו אל מחוץ ליער והנחתי אותו שם. "מישהו כבר ידאג לך," אמרתי ומיהרתי להיעלם בלי להסתובב לאחור.