♂חלק מֶיוֹמַן |פרק 6- הפרק האחרון (הודעה בסוף הפרק)

תקציר שורות מהפרק הקודם:

היום בבוקר דפקו בדלת. שמעתי את המילים "…משרד הרווחה".
הוא נכנס וביקש לדבר איתי לבד. סיפרתי לו את כל מה שהיה. הוא התקשר למישהו, ותוך כמה דקות הגיעה ניידת משטרה. נסענו כמה זמן, והגענו לבניין המשטרה.
"אנחנו נחקור את ההורים שלך והם ייכנסו לכלא," אמר לי אחד השוטרים.
שוטרת אחת חקרה גם אותי, וסיפרתי לה את הכל. כשסיימתי, היא אמרה לי לשבת על הכיסא במסדרון ולחכות שמישהו יבוא לקחת אותי.
________________________________

פרק 6 ואחרון

הרבה זמן חיכיתי על הכיסא. לפי השעון על הקיר, השעה כבר שתיים בלילה, אבל לא הרגשתי שום עייפות.
רק הרגשתי תחושה מוזרה. תחושה של 'אני חופשי עכשיו'. אני יודע שאף אחד לא יפגע בי.
אני לא חושב שרק על זה אני חושב. אולי אני גם פוחד. אני פוחד מהמשפחה המאמצת שלי. אני לא יודע מי הם או מה הם, אני לא יכול לדעת אם גם הם יתעללו בי או יותר גרוע מזה.
אחרי שעה בערך שוטר אחד התקרב אליי. הרמתי אליו את עיניי, והוא אמר לי לבוא איתו.
הלכתי אחריו במסדרון, עד שהגענו לחדד, שעל הדלת שלו היה תלוי שלט, שהיה כתוב עליו "מנהל התחנה".
נכנסנו פנימה, ובפנים ישבו שני אנשים, איש ואישה, בערך בגיל של ההורים שלי. הם נראו אנשים נחמדים, לא כמו אנשים שיתעללו בי. השוטר סימן לי לשבת על הכיסא שמול האנשים, והוא התיישב לידי.
"זה אוֹרי, והוא בן עשר. אני דיברתי איתכם מקודם והסברתי לכם את כל העניינים. אני צריך שתחתמו לי על כמה טפסים," הוא אמר לאנשים.
אחרי שהם סיימו, השוטר אמר שהוא ישאיר אותנו קצת לבד, ויצא מהחדר.
אחרי כמה שניות של שתיקה, האיש התקרב אליי ואמר "אני שמעתי על מה שההורים שלך עשו לך. אין לך מה לדאוג, אנחנו נשמור עליך שלא יקרה לך כלום."
"תודה," אמרתי בשקט.
אחרי כמה דקות השוטר נכנס ואמר שאנחנו יכולים ללכת. הם אמרו לו תודה, ויצאנו משם.
השם של האיש היה דניאל, ושל האישה שרית.
נכנסנו לאוטו ונסענו משם. לעיר אחרת. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, לעיר הזאת אני לא אחזור.
אחרי שעה וחצי של נסיעה הגענו לבית שלהם. יצאנו מהאוטו ונכנסנו פנימה.
הם הסבירו לי קצת איפה אני ישן ואיפה נמצא כל דבר. הם אמרו שהם יעזרו לי בכל מה שאני צריך.

את החלק הזה כתבתי אחרי חצי שנה. שכחתי מהיומן הזה לגמרי. עכשיו מצאתי אותו, אז החלטתי לסיים את מה שהתחלתי.
עברה חצי שנה מאז שהגעתי לפה, והשתנתי לגמרי.
ההורים החדשים שלי עושים הכל כדי שיהיה לי טוב. הבן שלהם, יאיר, שנה מעליי, אבל הוא מתייחס אליי כאילו אני בגיל שלו, והוא אוהב אותי כאילו אני באמת אח שלו, אני מספר לו את הכל. סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי, את כל מה שעשו לי. סיפרתי לו גם דברים שלא סיפרתי להורים החדשים שלי.
הבת שלהם, נועה, היא בת 15, והיא הילדה הכי נחמדה בעולם, אני חושב. היא לא משווה אף פעם בין אח שלה יאיר לביני. היא תמיד תומכת בי ועוזרת לי כמה שאני צריך.
נהייתי יותר חזק עכשיו, גם מבחינה נפשית. אני כבר לא פוחד מכל צעד. אני לא נרתע מיד שבאה רק ללטף אותי או לחבק אותי. כבר אין לי סיוטים על זה שההורים שלי באים וחוטפים אותי מהבית החדש שלי.
אני כבר הולך לבית הספר, יש לי עוד חברים, וגיליתי שיש לי כישורים, מה שלא האמנתי אף פעם.
אנחנו יוצאים לפעמים, ההורים החדשים שלי, יאיר, נועה ואני, לטיולים. אני רואה עולם עכשיו, אני משלים את כל מה שהפסדתי. אני יכול להסתובב בבית חופשי בלי להיות כלוא בחדר שלי. אני לא צריך כל יום לפחד מבעיטות או קללות. אני יכול לצאת מהבית חופשי, אני יכול להרים את הראש, אני לא צריך לפחד.
אבל מעל לכל, כולם ביחד נותנים לי את מה שהכי רציתי עד עכשיו. מה שההורים שלי גזלו ממני. אהבה.