הסוד של מלסיה -פרק 4

פרק 4
הריקודים נמשכו כמעט כל לילה. חלק מין האנשים עזבו עם תחילתם וחלק עזבו באמצע.
ישבתי בצד במרפסת הגדולה. נראה שאני עומד להישאר כאן לעוד חודש נוסף, אולי קצת יותר.
לא ראיתי את גווין כל הערב. היא בטח הלכה מבלי ששמתי לב.
"אתה יודע, אני מקווה בכל ליבי שזה לא יעבור לגווין. אני מקווה בשבילה כי אני רוצה שהיו לה חיים טובים וחיים כמו שלנסיכה צריך להיות." אמבר נכנסה למרפסת. היא לבשה שמלת תחרה בצבע כחול עם פתח מלפנים ושרוולים קצרים. השמלה התנפחה מעט מאזור המותן וציור של להבות בצבע לבן צוירו בתחתית השמלה.
מעניין איך נשים זזות בדבר הזה, חשבתי לעצמי.
"אני מניח ככה," השתהיתי מעט. "עד כמה מצבך חמור? כלומר, את עוד צעירה, יש לך עוד כמה שנים…" היא חייכה אליי ועצב בלט בעיניה. היא שילבה את ידיה והתיישבה בספסל לצידי. "אני אמנם צעירה, אך אין לדעת מתי זה עלול לתפוס אותי." היא אחזה לפתע בשתי ידי בידיה. "אני רוצה שתינשא לבתי, תינשא לגווין. אתה ומשפחתך כבר מקורבים למשפחתנו. אנחנו מכירים אחד את השני. ויליאם סומך עלייך ומעריך אותך כבנו. כמובן שלא עכשיו אבל…" היא עצרה ונשמה מעט. האמת שלא הייתי מופתע מכך שהיא באה ודיברה איתי על זה. זה בדיוק מה שהמלך דיבר איתי קודם לכן.
"זה בסדר גברתי, אני כבר דיברתי עם ויליאם. קודם כל אגמור עם משימתך, ואז אני ארגיש שלם להתפנות לתכנון דברים…" חייכתי בשובבות. היא נראתה מופתעת מעט אך נאנחה בשקט.
"אני מניחה שתרצה לדבר עם אביך. אתה יכול לשלוח מכתב או לנסוע לביתך. אתה תמיד תהיה כאן אורח רצוי.
שליח המכתבים יוצא מחר עם שחר, למקרה שתרצה להצטרף אליו. הוא עוצר במלסיה."
נפרדתי לשלום מין המלכה ונפנתי חזרה למקום מגוריי. נראה שהפעם החדר היה קרוב יותר לחדרה של הנסיכה, רק שלושה חדרים מפרידים מאיתנו.
סגרתי את הדלת מאחוריי ונשפתי בהקלה. הסרתי מעליי את בגדי ונכנסתי תחת זרם המים החמים. תחושת המים על עורי העבירה בי גלים נעימים. פרעתי את שערי ועצמתי את עיניי.
"תתחתן עם גווין…" סומק התפשט בפניי כשנזכרתי בשיחתי עם המלכה. האם אני באמת הולך להתחתן עם גווין? זה לא שאני חש כלפיה רגשי שנאה, זה פשוט שאני לא רוצה להיכנע בקלות.
וזו גם ההחלטה שלה, אם היא רוצה או לא.
העברתי את הסבון על ידי כאשר נעימת שירה הגיעה לאוזניי. הצילי היה כה מתוק וטהור, אני חושב
שמעולם לא שמעתי צליל משכר כזה.
עטפתי את פלג גופי התחתון במגבת ויצאתי אל מרפסת חדרי. השיר נשמע ברור יותר.
"בלילות רחוקים של שלכת,
תחת מרבד של מים קסומים,
בין תילי הדרכים שבחרת,
אחכה לך מעל לכוכבים.
ושירה מתוקה אז תגיע,
ותנעם באוזנייך ואז,
מין האופל יזהר ויגיע,
ליבי שעטוף בלבך.."
הרגשתי כמהופנט למשמע המילים של השיר, כאילו הכל חלום אחד גדול. במרחק מה ממני עמדה דמות על המרפסת. לא הצלחתי לזהות אותה.
"מי יכול…?" מלמלתי בשקט. השיר הזה לא נשמע כמו שיר מוכר, למשעה זה נשמע כמו מנגינה בלבד שהמוח מרכיב לה מילים.
גוון המנגינה השתנה ונראה שהשיר הול\חלף לו. הפעם הקצב היה רגיש יותר, כמעט פגיע.
המילים נשמעו כאילו הן באות לתאר תחושות של מישהו מסוים.
הרגשתי את ליבי פועם.
השירה נעצרה לרגע, כאילו הדמות הבחינה בכך שמישהו מאזין לה. פניה – או מה שחשבתי לפניה –
הביטו ישירות לעברי ואז היא נחפזה להיכנס חזרה לחדרה.
נערתי את ראשי וניסיתי לשכנע את עצמי שזה חלום, אך קול השירה עדיין התנגן במוחי.
נקישה נשמעה על הדלת והעירה אותי ממחשבותיי.
"כן," אמרתי, לא מייחס חשיבות רבה ללבושי או לנימת קולי העייפה.
המשרת ממקודם – רורי, אני חושב שזה שמו – נכנס לחדר ועצם את עיניו במהרה. "א-אני מצטער אדוני! לא ידעתי!…" הוא גמגם וקד עמוקות, משאיר את ראשו מטה.
"הו באמת רורי, אתה לא אמור להתבייש, אני זכר כמוך, עכשיו תרים את ראשך ודבר," אמרתי. זהו המשרת המוזר ביותר שפגשתי; ובכלל, זה לא שאני חסר לבוש לגמרי…
הוא הרים את ראשו בזהירות. "ג-גווין מבקשת להודיע לך שברצונה לדבר איתך מחר."
"והיכן היא ביקשה להיפגש?" שאלתי.
"בחדרה, אם אור ראשון של בוקר." שקלתי אם להגיד לו שימסור לה שאני אבוא, אך מצד שני אני נוסע מחר חזרה להוריי. אני צריך להודיע להם על ההתרחשויות.
"תמסור לה שאני לא אוכל לבוא, אני עוזב מחר." פניו הביעו הלם קל אך הוא הנהן ויצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו.