Crying is weak so I yell instead – פרק שלישי

"שולחן 12 מוכן!" נשמעה צעקה מהמטבח ואני במהירות התקדמתי אל הדלפק ולקחתי את המנות העסיסיות אל הלקוחות הרעבים.
"בבקשה" אמרתי בחיוך וחזרתי לדלפק, לא לפני שראיתי את העיניים של הילד הקטן מצטמצמות עם חיוכו הגדול לנוכח המנות הגדולות. הם היו זוג צעיר עם ילד קטן ומתוק, אדיבים מנומסים ומלאי אופטימיות.
'כמו שפעם אנחנו היינו' המחשבה הזו מחקה את החיוך מפניי.
"היי נעמי! יש לך לקוחות" אמר דן – מנהל המשמרת – וחזר לבדוק את שאר המלצרים, ואת התחת של דנה.
גלגלתי עיניים וחיפשתי במבטי את הלקוחות.
עייני התגלגלו להן בשנית.
"איך אוכל לעזור לכם?" שאלתי עם חיוך מלאכותי על פניי ורמז קל לעצבנות בקולי.
"תמותי. זה יספיק" אמרה אחת מהשיבוטים בקול הצייצני והדפוק הזה שלה וכל יושבי השולחן צחקו.
הרצון לצרוח היה חזק אבל השתלטתי עליו. החיוך המלאכותי נמחק לשנייה מפניי. לשנייה.
אבל מסתבר שתום הצליח לקלוט את השנייה הקלה הזו – וניצל אותה.
"מה קרה מאמי? נפגעת? לכי רוצי לאבאל'ה – רגע, אופס?!" ושוב הם צחקו.
הייתי חייבת לצמצם את החיוך. הרגשתי כאילו אם אני אפתח את הפה אני אצרח – ומי הם שאני אצרח בגללם?
אחרי מעט צחוקים הם החלו להזמין ואני הלכתי אל המטבח מביאה להם את ההזמנה ולוקחת מים עם קרח – להרגיע את הגרון.
"יש מצב את מחליפה איתי שולחנות?" שאלה אותי ג'ני. חיוך עלה על פניי. 'תודה אלוקים!!!!'.
"ברור את תיקחי את אלה ואני אקח את..?" הצבעתי לכיוון החבורה של השכבה.
"את שולחן 16" אמרה וחיוך הקלה התפשט על פניה, אני אמורה לחשוש? הסתכלתי אל השולחן ולא קלטתי מי ישבו שם בדיוק בגלל שולחן 17.
"הם כבר הזמינו?" שאלתי והיא הנהנה.
"יופי אז גם הם הזמינו ואם הם מעירים לך הערות לגביי או משהו – תתעלמי." אמרתי ושתיתי עוד מהמים.
"היא הנהנה וחיכתה יחד איתי לצעקותיהם של הטבחים.
"שולחן 16!" נשמעה הצרחה של רובי הטבח הראשי. לקחתי את ההזמנה והתקדמתי אל השולחן עם הקלה רבה על כך שנפטרתי מהם.
–
"22:00" הראה השעון שעל הקיר. חיוך התפשט על פניי.
לקחתי את התיק שלי והלכתי במהירות לכיוון המעליות – שמחה שהסיוט נגמר.
לאחר מספר דקות העלית הגיעה ואני נכנסתי.
"תחזיקו את המעלית" נשמעה צרחה ואני במהירות לחצתי על הכפתור שפותח את הדלתות.
טעות.
"תו – אהה הנה אבאל'ה!" אמר תום וחיוך משועשע התפשט על פניו.
העפתי לו כאפה. הפנים שלו הוסטו לכיוון ימין במהירות וסימן אדום הופיע לו על הלחי.
חייכתי.
"הנה כאפל'ה" חלש, אבל עדיף מכלום.
הוא נכנס למעלית והחזיק את הלחי – קלל אותי באוצר המילים הרחב שלו.
הוא יכול להיות ביחידת מודיעין עם כל המילים בערבית שהוא יודע.
"למה זה היה טוב?!" אמר פתאום.
אני רק שתקתי.
הגענו לקומת קרקע. שנינו יצאנו והתפצלנו לכיוונים שונים.
הוא אל המכונית שלו, אני אל תחנת האוטובוס.