היומן של גברת אנה – פרק ב'

29.6.1997

"האורות המתחלפים בחלון המכונית שלי , מהבהבים . ממש כמו הזכרונות שלי "

_________________________________________________________________
29.6.2001

" אתמול פסעתי בשדרה המובילה לכיכר הראשית ליד הבית החדש שלפתע היה נדמה לי שהבחנתי בו שוב .
הוא פסע . שפוף כזה .. ממש לידי .
לקח לי זמן עד שהבנתי מה ראיתי , אבל שהבנתי הוא כבר התרחק בצעדים נמרצים .
הייתי בטוחה שזה היה הוא . איך אפשר שלא ? צילו הכפוף בתנועה גמלונית , לא תואמת לגופו השרירי , שערו הקצר מתנוסס כקוצים אדירים בשמש אחר הצהרים .
הבטתי בו גם שכבר פנה לרחוב המקביל , ולפני ששמתי לב התחלתי להתחקות אחר צעדיו המהירים .
הוא פסע בצעדי הענק הרגילים והזכורים לי .
עקבתי אחריו בערך 10 דקות , כאילו הייתי מהופנטת .
ואז הוא הסתובב . בחדות . עוד לפני שהספקתי להסתתר.
כמו…. כמו שמע אותי עוקבת . כמו ידע שאני שם .
הוא הביט בי בחדות בעיניים הירוקות ירוקות שלו , בחן אותי, ואז התחיל להתקדם לעברי במהירות , הבעת הלם עמוק נסוכה על פניו הכהים .
וזה היה מה שהעיר אותי מהתרדמת , התחלתי לפסוע אחורה במהירות , מביטה בפניו באיימה הולכת וגוברת .
באיזשהו שלב , כבר התחלתי לרוץ , אבני הרחוב המסותתות , דופקות תחת רגלי בקצב הולך וגובר .
מאחורי יכולתי לשמוע אותו צועק בשמי . "אנה !! " צרח " אנהה ! חכי !"
אבל לא היה לי אכפת . לא חיכיתי . ברחתי כל עוד נפשי בי .
ברחתי ממנו . בין השאר .
ומהעבר הכאוב שניסה לתפוס אותי בכבליו השחורים לבנים , ולמשוך אותי לתוך נבכי נשמתו הכאובים, לגרום לי להיות אומללה שוב, כל כך אומללה . כמו שלא הייתי כל כך הרבה זמן .. ,
לא הייתי מוכנה , המשכתי לרוץ , מהר יותר ומהר יותר , עד שהגעתי לכיכר .
עצרתי . כבר לא יכולתי לרוץ יותר , הריאות שלי כמעט והתפוצצו מחוסר אוויר משווע .
עצרתי . ופניתי לעבר הספסלים הבודדים שהוצבו בכיכר .
ישבתי . ועצמתי את העיניים . חיכיתי שיבוא .
חיכיתי שם כמה זמן . זה היה נראה המון המון זמן .
ואז הוא בא , גם מרחוק יכולתי לשמוע את צעדיו הכבדים . העייפים .
הרמתי את ראשי ופקחתי את העיניים . ממש שניות ספורות לפני שהוא נעמד מולי מלוא קומתו והביט בי במבט בוחן . ואז שאל בקול עדין , כאילו הוא מפחד שאני אברח שוב :
"זו את אנני ?"
שתקתי . עצמתי שוב את העיניים והנעתי בראשי באיטיות , מעלה ומטה , מעלה ומטה , כאילו אני סוחבת משקל כבד ממש על הגולגולת .
הוא התיישב באיטיות לידי , הרכין את ראשו ונאנח .
"לאן נעלמת אנני ? לאן נעלמת ?"
בלעתי רוק , נשמתי עמוק .
ידעתי שאין לי דרך לחמוק .
עכשיו זה נגמר . כאן ועכשיו .
" עזבתי כי היה לי רע " נשמתי בכבדות "ואתה יודע את זה "
הוא הביט בי רגע ארוך ואז אמר
" כן . את צודקת אנני . אני יודע " לחש " אבל זה לא אומר שאני מבין "
הרמתי את ראשי בשאלה , "מה כבר יש לא להבין ?" צרחה השאלה בראשי , " מה כבר אפשר לא להבין ?"
אבל עוד לפני שהספקתי לשאול הוא ענה , תשובה שהשאירה אותי המומה כל כך אחר כך .
"אני לא מבין למה לא לקחת אותי איתך "

אנה. "