היסודן האחרון 39-המישורים האדומים והמלחמה שתתחיל

אנחנו הולכים כבר יום וחצי, ועדיין נראה ששום דבר לא השתנה ביער האורנים האחיד, אבל כן פחות קר עכשיו, הכל כבר לא מכוסה שלג. עדיין יורד גשם מידי פעם אבל לפחות אני מרגיש את קצות האצבעות שלי. כרגע אני הולך בתחילת השיירה, ממש ליד לאיון ותיאו, מסתבר שהשניים קרובים הרבה ממה שחשבתי, ושתיאו הוא הנווט הרשמי. "לא, תנסה שוב." תיאו אומר בקולו הרך, כבר חצי שעה הוא מנסה ללמד את לאיון איך לקרוא מפה. "פונים ימינה?" לאיון שואל ומנסה לשנות את הזווית של המפה שתיאו נתן לו, תיאו מגלגל עיניים והופך את המפה. "עכשיו זה נראה יותר הגיוני…" לאיון אומר בחיוך, "אז כדי להגיע לגרינווד מההרים אתה צריך?…" תיאו מנסה פעם נוספת לשאול את השאלה. לאיון נאנח. "לשאול את תיאו." הוא אומר ומחזיר לו את המפה. מה יקרה אם אני לא שם?" הוא שואל, לאיון מכווץ את גבותיו. "אני אשאל מישהו אחר." הוא אומר בנימת ניצחון. "ומה אם לא יהיה מישהו אחר לשאול?" תיאו ממשיך לנסות להתאים את קצב הליכתו לצעדים הגדולים של לאיון. "אז אני אסתובב במעגלים עד שאמצא מישהו שיגיד לי לאן ללכת." לאיון מכריז בקול שמבהיר שהוא ניצח בוויכוח, נקודה. "אם המזל שלך בטח תיפול כרכרה רתומה לסוסים שיודעים את הדרך מולך." תיאו אומר בעצבנות, ואז מביט בי. "ניסית לשחק איתו קלפים פעם? איך זה אפשרי סטטיסטית שיהיו לאיש אחד כל כך הרבה זוגות?" הוא אומר, אני מושך בכתפי. "אז… לכמה פה יש תפקיד מוגדר באמת?" אני מנסה להחליף נושא, לאיון מחייך, כאילו הוא מרוצה לעבור לתחום שהוא באמת מבין בו. "כמעט לכולם, תיאו הוא הנווט, יש גם טבחית, תצפיטן, רופא, ועוד כמה." הוא אומר, כנראה מבין שגם ככה קשה לי לשים לב למשהו יותר מדקה. "רגע יש רופא? מי בדיוק?!" אני שואל בתדהמה, לריין לא היה מזיק רופא. שניהם שותקים ומשפילים את מבטם, לאיון הוא הראשון שמביט בי בחיוך עצוב, "היה, ג'ון היה רופא מצויין. ואי אפשר לקרוא לעצמך טבח אם לא אכלת את תבשיל הקדרה של מרי." הוא אומר בחולמניות, תיאו מהנהן וממשיך ללכת. אנחנו אחריו. "לא היינו אמורים כבר לראות את המישורים?" אני שואל את תיאו, הוא קצת יותר גבוה ממני, נחמד שאני לא צריך לעמוד על קצות האצבעות בשביל להסתכל למישהו בעיניים. תתפלא כמה המעבר פתאומי." הוא אומר בחיוכו הממזרי. ואכן בן רגע אנחנו.פורצים מקו העצים, לפתע אנחנו עומדים על צוק, מולנו נגלים מישורי סלע וחול אדומים. סלעים ענקיים מבצבצים מהקרקע מידי פעם, ומסתירים את השמש הקופחת. את המישורים מקיפים צוקים כמו זה שאנחנו עומדים בו עכשיו, מידי פעם יש שפ פתח של מערה. ואני לא יכול לראות את הסוף שלהם. "וואו…" אני כמעט לוחש, לאט לאט כל הקבוצה מגיעה עלינו, כולם מתפעלים מהנוף עוצר הנשימה בשעת הדמדומים המוקדמת. לאיון מכחכח בגרונו, שמתי לב שהוא עושה את זה כשהוא מנסה למשוך את תשומת הלב של כולם, ושהוא לחוץ. "כנראה שהקדמנו את כולם. בואו נרד למטה להתמקם." הוא אומר ומשפשף את ידיו זו בזו. ואכן אנחנו יורדים בשביל צר שצמוד למצוק, הוא כל כך צר שאנחנו צריכים ללכת אחד אחרי השני, קודם לאיון, ואז תיאו, ואז אני, הרבה אנשים שאני לא מכיר, קאיה, ריין, האוול ואז רד. אני ממש לא בטוח שג'יימס מאחוריה. בערך בעמצא הדרך אני שומע קול דרדור אבנים, וקריאת בהלה. אני מוציא משטח אדמה מתוך אינסטינקט, ומונע מקאיה ליפול עשרה מטרים אל מותה. היא שוכבת על המשטח ומתנשפת, ריין עוזרת לה לקום. בשאר הדרך היד של ריין עומדת בינה לבין המצוק, והיא נצמדת כמה שאפשר לקיר. במהרה השביל מתאחד עם הקרקע האדומה, וכולנו עומדים על אדמה יציבה. "אני מציא שנתמקם באחת המערות." לאיון אומר בחיוכו הרגיל, כולנו מהנהנים. אפילו עכשיו, בשעת הדמדומים, אנחנו מזיעים ומתנשפים מהחום. "בסדר, צריך לבדוק את כולן קודם, לוודא שהן מתאימות לפני שאנחנו מתמקמים." הוא אומר, לא נראה שחם לו. "אז כל שלושה יבדקו מערה אחרת, אם אתם מוצאים אחת שמתאימה תקראו לצוותים האחרים." לרגע אני לא בטוח לאן ללכת. אבל ריין כבר גוררת אותי אל לאיון ותיאו. קאיה נשארת לשבת, מישהו חובש את הפצעים שלה. אנחנו ארבעה, ואני מזהה הזדמנות שלא להיכנס למערה חשוכה ומסוכנת עם שלושה אנשים שמכרים אחד את השני כבר שנים, "טוב, נראה שאנחנו בבעיה, אני אצטרף לצוות אחר." אני אומר בנימת צער מדומה, ונמלט משם לפני שמישהו יספיק להגיב. אני טר בעיני אחרי צוות להצטרף עליו, לפתע אני רואה את רד, היא עומדת כמעט נסתרת מהעין ומדברת עם ג'יימס, שאוטם את אוזניו בעיקשות. אני הולך לשם. "מה קרה?…" אני שואל בחשש מסוים. רד מביטה בי במבט מיואש. "הוא לא מוכן להיכנס לאחת המערות, וגם לא לתת לי לבדוק אותן." היא אומרת בתסכול. "תראה אין שם כלום, ואם יש אנחנו יכולים להתמודד עם זה. עכשיו אנחנו רק הולכים לבדוק שהכל בסדר." הוא רק אוטם את אוזניו חזק יותר, ונד בראשו לשלילה. "אתה רוצה להישאר כאן ושאנחנו נבדוק?" אני מציא בקול רך. הוא מוציא את הידיים מהאוזניים אבל עדיין נד בראשו לשלילה במרץ. "ואם רד תישאר כאן איתך ואני אלך זה יהיה בסדר מבחינתך?" אני מנסה להבין את המניעים שלו. הוא אוחז בזרוע שלי בכוח, ושוב פעם מסרב. משהו נוגע בכתפי, אני כמעט קופץ שני מטרים באוויר שאני רואה את האוול מאחורי, הוא מתיישב מול ג'יימס. "אני מבטיח לדאוג שלא יקרה להם שום דבר רע." הוא אומר, ג'יימס חושב לרגע, ואז משפיל את מבטו ומהנהן באישור. אני מחייך, האוול קם ומתחיל ללכת לעבר אחת המערות שעוד לא בדקו, אני אחריו, רד מחזיקה לרגע את ידו של ג'יימס, ואז באה גם היא. ברגע שאנחנו נכנסים למערה האוול נראה כאילו מישהו הוריד תיק במשקל חמישים קילו מהכתפיים שלו, הוא שואף שאיפה ארוכה מהאוויר הטחוב ומתחיל ללכת. רק אז אני שם לב לנדן הלבן והגדול שתלוי על החגורה שלו. "אני שונא חום." הוא אומר כתגובה למבט השואל שלי. ואז אני חושב על איך חייך חיוך קטנטן שיצאנו מהבסיס וגילינו שהכל מכוסה שלג, איך הלך יחף בשיא הקור ואמר שמזמן כבר לא קר לו, איך שלח את הבקתה לכיוון ההרים המושלגים-תמידית ואמר שהחזיר אותה למקום אליו היא שייכת. "אתה גדלת בשלג כל חייך, או שזה עניין חדש יחסית?" אני שואל, האוול מחייך, כאילו הוא מרוצה מיכולת הסקת המסקנות שלי. "מאז שאני יכול לזכור." הוא אומר בנימה חולמנית. מחשבותי נודדות לכפר האביבי שנהגתי לגור בו, עכשיו הוא רק אפר ועפר… "אתה חושב על המקום שנולדת בו, מזג האוויר שם היה נעים אני מניח, בטח נחל בסביבת מקום?" הוא אומר כבדרך אגב, אני מביט בו בעינים פעורות, המום מהתיאור המדויק להפליא של דברים שלא יכל לדעת. "אתה מכניס את הידיים לכיסים שאתה עצוב מעט, ומשפיל את מבטך שאתה נזכר בדברים שקרו בעבר, דברים שאתה רוצה להחזיר. ובדיוק הזכרתי את מקום הולדתי, כך הבנתי שאתה חושב על המקום שגדלת בו. ניראית אומלל למדי בשלג, וגם החום לא עשה לך טוב. לכן הנחתי שאתה לא רגיל לטמפרטורות קיצוניות. אתה שולט מצויין במים, אפילו שהם רק היסוד הרביעי שלך, לכן ידעתי שבתור ילד בוודאי יכלת להתאמן. אבל, היה לך מאוד קשה להסית את זרם המים של המפל כדי שנוכל לעבור ביציאה מהבסיס, מה שאומר שלא יכלת להתאמן ביצירת מרחב נקי ממים, כמו בוודאי היית לומד אם היה אגם או ים באזור." הוא מסיים כאילו לא אמר דבר מה חשוב או מרשים במיוחד, וממשיך ללכת. רד קצת מאחורינו, אני חושב שהאוול קצת מלחיץ אותה.
אחרי בערך חמש דקות הליכה המערה מתרחבת באופן משמעותי, ואחרי חצי שעה היא מגיעה לסופה. "זו נראית לי כמו מערה מצויינת." רד אומרת מאחורינו. שנינו מביטים בה ומהנהנהנים. ומתחילים ללכת מהר יותר כדי לקרוא לכולם, ממש לפני החושך המוחלט אנחנו ממוקמים בתוך המערה. ובסביבות עשר בלילה מישהו קורא לנו לצאת. וברגע שאנחנו יוצאים ההמון שאנחנו קוראים לו 'הצבא' שלנו נראה במרחק של בערך חצי קילומטר. לאיון מחייך, יש שם לפחות שש-מאות אנשים, אם לא יותר, אפילו לאיון לא מכיר את כל המגויסים. אבל לכולם יש את אותה מטרה כמונו, להפיל את שלטון המלך.

***

במהרה כל האזור ברדיוס של שלוש-מאות מטר מפתח המערה מלא אוהלים ואנשים, גם במערה יש אנשים, אבל פחות. הרוב מעדיפים להיות בחוץ, כמובן שאני והאוול שלא מסוגלים לסבול את החום ומעדיפים את האוויר הצונן של המערה ממוקמים בקצה הכי רחוק שלה, לאיון בתור המנהיג של הצבא הזה נמצא באוהל אדום ממש מחוץ לפתח שלה, רד וג'יימס… כמובן שגם הם התמקמו כמה שיותר רחוק מההמולה, לקח לנו שעתיים לשכנא את ג'יימס להיכנס למערה, וגם עכשיו הוא לחוץ. ריין וקאיה התמקמו בערך בחצי הדרך מקצה המערה לפתח שלה, (למרבה המזל הנפילה של קאיה הייתה קטנה, והיא קיבלה רק כמה שפשופים ושריטות קטנות.) תיאו גם בחוץ, קרוב ללאיון. כרגע כל מי שהזכרתי עומד כמה מטרים אל תוך המערה, ומשטתף בדיון על השאלה שכולנו רוצים לדעת את התשובה אליה, "-ואנחנו נהיה מאושרים." לאיון מסיים את הנאום הארוך ומעורר התקווה שלו על העולם החדש שיוולד מהלחימה, עולם חופשי. "אבל לאיון…" קאיה אומרת בחשש "עדיין לא הבנתי, מה יקרה עכשיו?" היא אוחזת בידה של ריין, לאיון מחייך חיוך גדול מידי, משוגע במקצת. "עכשיו," הוא אומר.
"תתחיל מלחמה."