נמר השלג -פרק חמש עשרה

בזמן שהוא שכב לצידי התחלתי להסיר ממנו בזהירות את התחבושת. מידי פעם הוא רעד והביט לעברי במבטים חדים, אך שב ועצם את עיניו. האמת שלא חשבתי שזה יכול בכלל לכאוב לו. כשסיימתי להסיר את התחבושת העברתי מבט על החתך. הוא היה פחות עמוק ואדום ממקודם, אך עדיין היה צורך בחבישה נוספת, לפחות עוד פעם אחת.
"זה הולך לכאוב שוב מעט, אל תזוז," אמרתי לו. לפעמים אני תוהה למה אני ממשיכה לדבר אליו, הרי הוא לא מבין אותי בכלל, אך בכל פעם שהוא עושה את מה שאני אומרת לו אני מפקפקת בעצמי, ובכלל, מה זה משנה כרגע, זה עובד, זה מה שחשוב.
טפטפתי מעט מין הטיפות על החתך ומרחתי קצת את הנוזל עם צמר. הוא נרעד שוב. "דיי דיי, זה יעבור," ניחמתי אותו וחבשתי שוב את פצעו. "זהו, סיימנו." הפסקתי לדבר לשנייה, מתלבטת אם להמשיך. "אני חושבת שבקרוב יעלה האור, שזה אומר שעכשיו לפני עלות השחר. ננוח מעט עכשיו ונתחיל לחצות בקרוב." חיכיתי עד שהוא יירדם –או לפחות עד שחשבתי שהוא נרדם- וקמתי בשקט ממקומי. עדיין הייתי סקרנית לגמרי היער הקפוא הזה. התחלתי להתקדם לעברו בצעדים קלים כדי שלא יישמעו ונאנחתי לרווחה אחרי שהתחבאתי מאחורי אחד העצים.
התחלתי לפסוע לאט, פוקחת היטב את עיני. בחלק הראשון לא היה כלום, רק עצים קפואים ושלג/קרח שחוסם את שדה הראיה, אבל כשנכנסתי יותר עמוק גיליתי מערה קטנה שחצובה בתוך קיר ההר. היא היתה צרה אך לא פתחה לא היה יותר מידי נמוך, כך שיכולתי להיכנס אליה בקלות.
החושך הרגעי ששרר במערה הפחיד אותי יותר מכל. לרגע חששתי שמא תקפוץ אליי איזו חיה מסתורית המסתתרת כאן, אך כעבור דקה נכנס מעט אור למערה ויכולתי לראות את תוכנה.
במערה היו אבנים נוצצות.
היו שם אבנים בכל כיוון וגובה בקיר. הן בהקו, כל אחת בצבע אור שונה.
התקרבתי ועברתי את ידי על אחת האבנים. היא היתה בצבע אדום. אחזתי מעט בחלקה הבולט והצלחתי להוציא אותה מהקיר. האבן היתה כבדה מעט, אך קטנה יחסית למשקלה. התקדמתי הלאה אל תוך המערה. הכל מסביב הזכיר מראה של גן-עדן קסום שקפא בזמן.
רציתי להמשיך ולהסתובב, אך הייתי חייבת לחזור. אני לא יכולה לבזבז זמן חשוב אם אני רוצה להספיק את כל מה שאני רוצה לעשות.
הסתובבתי אחורה ולפני שיצאתי מהמערה לקחתי איתי עוד כמה אבנים. אולי אוכל למצוא להם שימוש בהמשך.
חזרתי על עקבותיי בשקט כשראיתי לפתע חייה רצה מפה לשם ואז נעלמת בתוך השלג.
התחלתי לצחקק מעט אחרי כמה דקות של בהייה במקום.

הנמר היה באותו מקום שהשארתי אותו. ליטפתי קלות את פרוותו. הוא זע מעט ופקח את עיניו לחריצים קטנים.
"זו רק אני," אמרתי והרמתי את ידי בצחקוק. הוא נהם בשקט וחיכך את אפו בכף ידי. "כדי שנזוז. אנחנו לא רוצים שהשלג יימס באמצע שנחצה את הנהר הקפוא נכון?"
לקחתי את תיקי וארגנתי מחדש את חפציי. פעולה זו נתנה לי שגרתיות מסוימת, הזכירה לי מעט ממה שאיבדתי.
"אתה יודע, אני צריכה למצוא לך שם, הרי אני לא יכולה להמשיך לקרוא לך 'נמר' " אמרתי לו. הוא זקף את אוזניו פתאום ושאג. שאגתו הדהדה בין הצוקים הקפואים, ממש כאילו הוא מעביר מסר.
"ראיום. אני אקרא לך ראיום." הוא עמד במקומו בין מלכותיות כזו.
קדימה, הדרך לפנינו עוד ארוכה.