מאומצת פרק 6!!

היי רינה! איזה מהממת את. כבר חמש שנים שאני כותבת בך. את יודעת שאני שיקרתי לרונו? לפני חמש שנים לא הייתי בת תשע… הייתי בת שבע, אבל חשבתי שהוא לא יאהב אותי אם אני אהיה קטנה מידי…
ואוראל בכלל לא היה בן חמש עשרה! הוא היה בן אחת עשרה! אני חושבת שמלבד זה, השאר היה נכון.
אז… עכשיו אני בת 12!! יש לי Bat Mtzoos! כן, כן… הרוסית שלי עדיין לא החלידה…
ג'נט אומרת שהיא לא עושה לי כלום אבל אני בטוחה שהיא ואבי כבר עובדות על מסיבת הפתעה!
את יודעת רינה… לאוראל יש חברה!!
קוראים לה… תופים, תופים, תופים… נטשה! בדיוק כמוני!
אוי ואוי לי! רינה!
יש לך עוד ארבע עמודים…
ואז את תגמרי!!! מה אני אעשה בלעדיו?

"נטשה, ארוחת צהריים!" צעקה לינה.

כפי שאת רואה, לא גירשו אותי מהבית… אני לא מבינה מה חשבתי לעצמי?!
אבל מה אפשר לחשוב?
הייתי ילדה בת 7 מרוסיה שכרגע אומצה לאוסטריה.
אני… אני לא סיפרתי את זה עדיין לאף אחד אבל…

"נטשה!" צעקה לינה מהמטבח. "אני באה!" צעקת.
"קוקה!" צרחה לינה.
או או… זה הסימן שלי ללכת להוציא את קוקה מהבית…
אני לא חושבת שסיפרתי לך, אבל יש לי חתולה חדשה בנוסף לברונו.
חייבת לזוז, ביי!

"אני באה!" צעקתי ורצתי במדרגות.
לפני שנתיים עברנו מפלכו לזלזבורג. ג'ינה גרה קרוב אלינו, שכונה ליד.
"נטשה תוציאי את קוקה", צעקה לינה. פתחתי את הדלת וראיתי את אוראל וגלינה יושבים על הדשא ומדברים ביניהם. מחליפים חיוכים.
הם ממש חמודים ביחד…
מפי נפלטה אנחת "או…" ואוראל וגלינה שמעו זאת היטב.
"לכי מכאן!" צעק עלי אוראל במבוכה.
חייכתי בצחוק, הוא זרק עלי כדור וברחתי משם בצרחה צורמת.
כעבור שנייה נשמעו את קולות צחוקיהם של אוראל וגלינה.
אוראל כבר בן שש עשרה.
ממש נחמד שיש אח גדול, למרות שלפעמים הוא מתנהג כמו אידיוט…
הטלפון צלצל.
עניתי.
"הלו?" שאלתי.
"נט?" שאל הקול מעברו השני של הקו.
"קני!" אמרתי בשמחה לשמע קולה של חברתי הטובה ביותר.
קני ואני נפגשנו לפני שנתיים, במעבר שלי מפלכו לזלזבורג.
מיד התחברנו עם הסיפורים שלנו והמעבר הקשה ונהיו החברות הכי טובות על המקום.
אנחנו לא נוהגות להיפגש הרבה בגלל שהיא גרה רחוק בהרים.
זה למה הנוכחות שלי מושלמת!
אנחנו לא מפספסות אף יום בבית הספר כדי לראות זו את זו.
ג'נט ורוקי קוראות לנו אחיות והבנים קוראים לנו תאומות סיאמיות.
כן… שם לא מלהיב אבל הם לא טועים!
קני ואני יושבת יחד בכול שיעור, מכינו תכול עבודה ביחד ומדברות כול הזמן.
זה למה קנו לי טלפון נייד, כדי שאני לא אתפוס את הקו כול היום…
"אוי נטשה.." נאנח דני.
הוא בטח הבין שתפסתי את הקו…
"קן, אני אתקשר מאוחר יותר. אני צריכה לעזור לאמא עם ארוחת הערב" אמרתי וניתקתי את השיחה.
הכנתי סלט כרוב במיונז וסלט ירקות עם פטרוזיליה.
אמא הכינה עוף, אורז צהוב, מרק מינסטרונה ולקינוח… אין לי מושג.
היא אמרה שזו הפתעה…
אני, דני, לינה, אוראל וגלינה אכלנו בהנאה את כול האוכל הטוב.
כשאר גמרנו חיכינו בשקיקה לקינוח ואז הוא הגיע.
התאכזבתי כשגיליתי שזה תותים בקצפת, בלינצ'ס ועוגת שוקו בלי שוקולד מעל…
אני יודעת שאני אמורה להעריך את כול זה אבל איך??
אני לא אוהבים תותים, קצפת עושה לי בחילה וזו הפעם העשירית שאנחנו אוכלים בלינצ'ס שאליו אני אלרגית!
אני מתחילה לחשוב שהם אוהבים יותר את אוראל ופחות אותי…
זה פשוט… בהרגשה.
את יודעת?…
פעם הרגשתי שרק דני ואוראל מבינים אותי, אבל עכשיו דני כול הזמן בעבודה והוא כבר עייף וזקן.
אוראל עסוק כול היום עם החברה שלו ואם הוא לא איתה, הוא לומד או נפגש עם החבר'ה…
היום אני מרגישה לא שייכת.
כול תשומת הלב שהייתה לי נגזלה ממני.
אז, אולי…