אמא אבא למה עזבתם?!

השעה 7:15
מקום: הבית שלי חח דא!!
השעון מעורר לא צלצל ואז הבנתי שאני מאחרת בטירוף לבית ספר!!
התארגנתי הכי מהר שיכולתי לבשתי ג'ינס עם חולצה לבנה עם ציור של כלב קטן בצד ונעלתי נעליי סניקרס שחורות (האהובות עליי) ומיהרתי לרדת למטה. אחרי שסיימתי לאכול איזה חטיף קטן רצתי, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. "ברור, פספסתי את האוטובוס!!" חשבתי לעצמי. הלכתי לשבת בתחנת אוטובוס לחכות לאוטובוס הבא שבא רק עוד חצי שעה.. כעבור כמה דקות של לשבת לבדי, נער חמוד התיישב לידי. הערכתי שהוא בערך בגיל שלי וחשבתי לעצמי "אין לי מה להתבייש וכדאי לי להתחיל איתו. הרי הוא לא יודע מי אני ושאני לא מקובלת אזז…" בדיוק שבאתי לפתוח את הפה הבחור אמר לי "אמממ תגידי, מתי האוטובוס הבא מגיע?" אני עניתי:" מממ בערך עוד רבע שעה עשרים דקות.. משהו כזה."
הוא ענה: "אה תודה. ותקשיבי רגע, אני חייבת לציין שאת ממש חמודה." אני הסמקתי ועניתי: "חח תודה?" הוא ענה:" באיזה בית ספר את לומדת?"
אני: "זה שנמצא בערך 15 בניינים מפה חחח, איפה אתה לומד?
הוא:" האמת שבדיוק עברתי לבית ספר שלך חחח"
אני: "אהה מגניב. אבל רגע איך קוראים לך? חחחח"
הוא: "קוראים לי זיו איך קוראים לך?"
אני:" קוראים לי אלינור."
הוא: "אז חשבתי לעצמי.. רוצה אולי לצאת איתי? סתם ללכת לראות איזה סרט או לשבת בבית קפה חח"
אני: " אהה חח אוקיי אז בוא נחליף מספרים ונדבר חח"
הוא: "סבבה אני אתקשר אלייך".
האוטובוס הגיע ושנינו נכנסנו.
כשיום הלימודים הסתיים כבר מתתי להגיע הביתה ולספר הכל לאמא שלי.
כשהגעתי אף אחד לא היה בבית. הייתי בטוחה שסתם ההורים מתעקבים בעבודה ורוברטו עדיין בגן אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ואף אחד לא הגיע. השעה הייתה שמונה בערב ועדיין אין זכר לאמא אבא ורוברטו. התחלתי לדאוג אז הלכתי לגן של רוברטו לבדוק מה קורה. כל החיים שלי השתנו כשהגעתי לגן הזה. הגננת אמרה לי שהיום ההורים שלי אמרו לה שהם טסים לחול ומתכוונים לגור שם וזה היה היום האחרון שלהם בגן הזה. הלב שלי כמט קפץ ממני התחלתי לבכות בהיסטריות ולא היה לי מושג מה לעשות לאן ללכת למי לפנות כל המשפחה שלי או בברזיל או ארצות הברית. הגעתי הביתה וצלצלתי לאמא שלי והיא ענתה. התחלתי לצרוח עליה וניסיתי להבין למה היא עשתה את זה?!?! היא רק אמרה לי ללכת לשידה שליד הטלוויזיה בסלון ולראות את הקלטת שיש שם והיא ניתקה.
כהדלקתי את הטלוויזיה לא היה ניתן לראות כלום אלה רק לשמוע. ומה ששמעתי היה נורא:
אמא אבא ורוברטו מדברים: "אלינור, חמודה שלנו את כבר גדולה ואני מקווה שתביני את זה. אבא נכנס לחובות מאוד גדולות והדרך היחידה שהוא היה יכול לשלם עבור החובות היה לעבור לגור בארצות הברית .את בטח תוהה למה רק אנחנו נסענו אמא תסביר לך…
אמא:" לא יכולנו לקחת אותך מכיוון שאמרו לנו שאת חייבת להישאר ולעשות צבא, לא היה לנו מושג מי היה יכול להישאר איתך אבל היינו חייבים לזוז עוד הבוקר כרגע יש אוכל במקרר והשארנו לך 500,000 שקלים שתוכלי לחיות את חייך לבינתיים, אני לא יודעת איך תסתדרי והייתי רוצה לדעת ולדבר איתך כל יום אבל אני בטוחה שאת שונאת אותי עכשיו אז אני לא אכריח אותך לעשות שום דבר. אלינור נשארו כל כך הרבה דברים לא פתורים, אני רוברטו ואבא נדבר איתך כל יום ואולי בעוד כמה זמן נזמין לך עובדת סוציאלית. אני מצטערת."
ההקלטה נגמרה. לא יכולתי להפסיק את הבכי. צרחתי וצרחתי ופתאום נשמעה דפיקה בדלת…

המשך יבוא…