תיעוד- פרק 1

מנקודת המבט של תמר:
יש יתרונות ללגור במושב. אני אמנם גרה ליד העיר המרכזית של ישראל, משמע עיר הבירה, משמע ירושלים, וכמובן שהחיים שלי עוסקים בעיר וכל פעם כשאני צריכה להגיע לעיר אני לוקחת את האוטו שההורים קנו לי ונוסעת, אבל יש יתרונות עצומים ללגור במושב. ליד הבית שלי יש עץ ענק ועל העץ הזה אבא בנה לי כשהייתי קטנה בית מעץ. אני בת יחידה ככה שגם את כל הדברים שעשו או קנו לא הייתי צריכה לחלוק עם אף אחד. לא באמת אהבתי את זה, תמיד אהבתי שאנשים משתמשים בדברים שאני נותנת או חולקת איתם, או שחברים באים לבקר ועולים איתי ביחד על הבית מעץ. בשבועות האחרונים אתם יכולים למצוא אותי הרבה שם, הרבה מהרגעים שאני צריכה להירגע בהם אני עושה שם. זה מקום שכולו מלא שלווה.
כתלמידת י"ב בעלת רכב, בעלת כמה חברים ובעיקר בעלת משפחה אוהבת אני איכשהו מצליחה לשרוד את התקופה הזו. זו לא תקופה קלה ואף אחד לא יכול לעבוד עליכם. הדבר הכי קשה הוא שאני, מעבר לזה שאני מנסה לשמש כחברה טובה לכל החברים שיש לי (שזה לא כל כך הרבה), אני מתפרקת המון, אני נופלת תחת הלחץ. הלחץ של י"ב ששונה מכל לחץ עבר שאני חוויתי הוא הדבר היחיד שמפיל אותי. אפשר להגיד עליי הכל- ממסודרת ועד אחראית והרבה אנשים יכולים להעיד על זה, ילדה טובה ירושלים שלא עושה יותר מידי דברים רעים, אבל יש לי המון פעמים של התפרקויות ומצבים של לנתק את הטלפון ולא לדבר עם אף אחד. לשבת לי לבד בבית העץ או בפינה אחרת יותר נסתרת, לבכות קצת ולחשוב. לחשוב כמה שאני רק יכולה.
אחד היתרונות שלי למצבים הקשים הוא אדם בשם יניב ליבה. יניב הוא הידיד הכי טוב שלי. הוא האדם שאני פונה אליו כשאני צריכה עזרה, הוא האדם שיודע למצוא אותי בבית העץ כשקשה לי. הוא מוכן לעשות דרכים מאוד מאוד ארוכות כדי להגיע אליי וכדי לעזור לי ואני מתכוונת לדרכים נפשיות, לא פיזיות. לכל המבחנים שלי בתקופות האחרונות למדתי איתו למרות שהוא לומד בבית ספר אחר. אנחנו נפגשים כמעט כל יום, מזל שלפחות הוא גר איתי באותו מושב. הוא יודע עליי הכל ואני אף פעם לא מפחדת לחשוף את עצמי מולו. הוא שאל אותי אינספור פעמים מה יעזור לי לא להתפרק עוד פעם ואף פעם לא הייתה לי תשובה. תמיד בסופו של דבר אמרתי לו תודה על שהוא שם מדבר איתי ומעודד אותי, מנסה למצוא פיתרון לרגעים הקשים שאני נתקלת בהם. תמיד אפשר לשאול איך לא מתאהבים בידיד הכי טוב, השאלה הזו עולה לי בראש מידי פעם. יש רגעים שיש יותר משיכה כזו או אחרת אבל מצד שני הם תמיד נכבים מתישהו. אני ויניב לא נועדנו להיות זוג רומנטי, אנחנו יודעים יותר מידי "פאקים" אחד בשני ככה שזה לא יעזור לנו להתחיל מערכת יחסים מוזרה כל כך.
"תמר?" פנתה אליי בלחישה המורה למתמטיקה שלוש יחידות. אני לא מבינה מה אני עושה בשלוש יחידות, יש לי פוטנציאל לארבע ופשוט אני מעדיפה לא להשקיע. לפחות מקבלים את זה.
"כן?" שאלתי בחיוך.
"הכל בסדר? את לא כאן.. את כבר כמה דקות פשוט בוהה באיזה נקודה באוויר".
"סליחה אני לא מרוכזת".
"הכל בסדר?" היא שאלה. היא בין המורות הכי מתחשבות שיש בבית הספר הזה.
"כן סליחה, אפשר לצאת לחמש דקות ולהתאוורר?".
"סיימת להעתיק מהלוח?" היא חייכה אליי.
"כבר סיימתי שני תרגילים" אמרתי לה בצחוק קטן.
"אז בטח" היא אמרה לי בחיוך ואני קמתי ויצאתי מהכיתה. התיישבתי על ספסל בחוץ ושלחתי ליניב הודעה. לא עברה דקה והוא כבר החזיר לי הודעה בחזרה. ככה ישבתי אני חושבת עד סוף השיעור, דיברתי איתו, לא נכנסתי בחזרה לשיעור. התבאסתי שזה מה שקרה בסופו של דבר, אבל אני בטוחה שאם אסביר את עצמי למורה היא תבין.
"הכאב הוא שיצר אותי, ורק כאב אני יוצר.. את מזדהה?". מספר לא מזוהה שלח לי הודעה. בהיתי במשפט הזה כמנסה להבין את המניע שלו. יכולתי להתעלם אבל אני לא אדם שמתעלם ולכן עניתי. במשך השעתיים הבאות המשכתי לדבר עם בנאדם שלא ידעתי מי הוא. לא הייתה לו תמונה והמספר לא היה שמור לי בטלפון. במשך שעתיים ניתחנו את המשפט ממקום פילוסופי. זה תמיד מרתק.
כשחזרתי בסופו של דבר לכיתה התיק שלי היה היחיד שנשאר שם ולא למדו בכיתה תלמידים. ראיתי שבעיקרון היום שלי נגמר. קפצתי לחדר המורים כדי להסביר את עצמי למורה למתמטיקה ולמורה של ספרות שהיה השיעור של אחריי. אמרתי להם שלא הרגשתי טוב אבל שלא יכולתי ללכת הביתה, הן איכשהו הבינו אותי. נכנסתי לאוטו ונסעתי חזרה הביתה. כשיצאתי מהרכב ונכנסתי הביתה לא הופתעתי שהוא ריק, בדרך כלל אני חוזרת לבית ריק בשעות האלה. בדקתי אם יש לי הודעות חדשות אבל השיחה שלי ושל האדם המסתורי הסתיימה לפני כמעט שעה. ישבתי בסלון ואכלתי משהו קטן. שמתי דיסק במערכת וביחד איתו פשוט נשכבתי על הספה ולא זזתי. מחשבות קיומיות עברו לי במוח.