Crying is weak so I yell instead – פרק ראשון.

ישבתי כהרגלי על החומה. לבד.
'אף אחד לא רוצה להסתובב עם אנשים שבורים' מחשבה זו עברה בראשי וגרמה לגיחוך לצאת מפי.
אף אחד לא אוהב להסתובב עם כאלה שיודעים שהם שבורים. אף אחד לא רוצה שידעו שגם הוא שבור.
כי להישבר זו חולשה – לכן אני צורחת.
בחנתי את הבנות הצווחניות עם הסיגריה בפה, האיפור המוגזם והלבוש החושפני.
גם הן שבורות.
העברתי את מבטי אל חבורת הבנים עם הכיפה על הראש והתספורת הדפוקה.
גם הם שבורים.
הזזתי את המבט לכיוון המחששה השנייה וקלטתי את הפריקיות והאימואים.
גם הם שבורים.
כובעים מסוגננים ולבוש זרוק וצבעוני תפס כעת את מבטי – 'הסווגרים'.
גם הם שבורים.
לכל מקום שלא הסתכלתי ראיתי מישהו שבור, ללא יוצא מן הכלל.
רק אני הייתי לבד.
גיחוך מריר נפלט מפי וחיוך ציני התפשט על שפתיי העבות.
הם פוחדים ממני. זו עובדה.
לא כי אני מאיימת, כי אני אמתית.
הם פוחדים מהאמת של עצמם.
הם פוחדים.
הוצאתי שתי גומיות ואספתי את שערי החלק והעבה – 'שער הפרסומות' כמו שאמא הייתה מכנה אותו פעם. כשאבא עוד היה איתנו. לא החלפתי את המחשבה הזו אך גם לא שקעתי בה.
אני מודעת לעצמי, מודעת לחיים שלי מודעת לחסרונות ליתרונות לכאב לקושי – אני אמתית.
ואמת זה דבר מרתיע.
קמתי מן החומה והתקדמתי אל הכיתה – מודעת למבטים של חלק מן 'חברי לשכבה' כמו שהמורות מגדירות אותם.
לא היה אף אחד בכיתה במהירות סגרתי את הדלת והוצאתי את האוזניות הישנות וmp3 שקניתי לי לאחר שנה של עבודה וחיסכון צדדי.
נאנחתי בשקט ולפתע הופיע דני דין – החבר הדמיוני שלי – בדלת.
חייכתי לרגע ואז קלטתי שדני דין הזה זה לא החבר הדמיוני שלי.
יש פה דני דין אמיתי.
WTF?