הסוד של מלסיה -פרק 3

שם הפרק: גווין

לפני שחזרתי לחדרי טיילתי עוד קצת בחצר. החלק היחיד שאהבתי ביותר היה המבוך. מה שכן,אתה יכול להיכנס לשם והשאלה היחידה שתחלוף היא מתי אתה תצא משם, אבל אני כבר למדתי את המבוך בעל פה, כך שזה לא בעיה בשבילי.
חשבתי על מה שהמלכה אמרה לי, על הסוד המסתורי שלה והבריחה המשונה של גווין.
אולי יש קשר בין הדברים…
הבטתי מסביב, בעצים הגבוהים בעלי הצבע המיוחד, בציפורים בעלי נוצות הזנב הארוכות, בעלים הפזורים על האדמה ויוצרים שכבה שנייה.
"אז שמעת כבר על מעשיי אה? נו טוב, אני אבין אותך אם תחליט לעזוב את הארמון ולא לחזור." הקול שלה היה שבור מעט. "אני מתכוונת לזה, אתה יכול ללכת כבר עכשיו, תאמין לי שאף אחד לא יפגע…" נשכבתי לאחור על העלים והנחתי את ראשי על ידי. שמרתי על אדישות ושתיקה, אני רוצה לראות מה עוד יש לה לומר.
"אני יודעת מה אתה מנסה לעשות," היא אמרה לי. אה באמת? חשבתי לעצמי בגיחוך. "אבל זה באמת לא אשמתי, זה לא שאני מנסה לברוח או לפגוע בעצמי. זה לא אני, זה פשוט… כאילו משהו משתלט עליי…" יכולתי לראות במוחי את פנייה, את שיניה נושכות את שפתה התחתונה.
"אמרת שאת מרגישה כאילו משהו משתלט עלייך?" אמרתי כעבור דקה. "למה את מתכוונת בדיוק?"
"אני מתכוונת… לרגע אחד הייתי בחדרי, מתלבשת ומתארגנת לקראת הטקס שבערב, ורגע לאחר מכן הרגשתי כאילו אני רק רוצה לצאת החוצה, ללכת רחוק, לברוח מהארמון, כאילו לא טוב לי פה, כאילו אני בסכנה…" הסתובבתי אליה והחוורתי. פניה הזיעו ועיניה התחילו לגדול, נפערות עד לגודל כמעט לא אמיתי. היא הרימה את ידיה וסוככה על אוזניה. היא התחילה להתקפל במקומה. הפאניקה סגרה עליה.
"ה-היי…!!" קמתי ממקומי ואחזתי בה בכתפיה. עיניה היו עצומות כך שהיא לא הביטה בי. "גווין, גווין! תפקחי עיניים, תביטי בי גווין, מה את מרגישה? גווין?" מה לעזאזל אני אמור לעשות עם נסיכה בחרדה?!
"ה-הראש שלי… סיאל… הראש שלי…" היא מלמלה ודמעות זלגו דרך עיניה העצומות. חיבקתי אותה בעוז והרגשתי ת ההתנגדות שלה למגעי. "ששש…" לחשתי. "זה יעבור…" כעבור כמה דקות הרגשתי את גופה נרגע ואת נשימותיה המהירות מאטות, חוזרות לסידרם.
"אתה יכול לעזוב אותי, אני לא אברח יותר," לחשה. "רק אל תספר להוריי על מה שקרה עכשיו."
"אני לא אספר אם תבטיחי לספר לי מתי הכל התחיל," אמרתי לה. היא חיזקה את אחיזתה בזרועותיי. קצת חזק מידי. "גווין," התחלתי לומר.
"אם אספר, מה זה ייתן לך? הרי אתה גם תחשוב שאני סתם נסיכה משוגעת." היא קמה ממקומה וסידרה את שולי שמלתה. בדיוק כשהיא הפנתה את ראשה ממני והתחילה ללכת לעבר היציאה מהמבוך קראתי אחריה. "ומה אם אני לא?" היא עצרה לכמה רגעים ואז המשיכה ללכת.
"אני מניח שזה לא ממש משנה." לחשתי כשאחת הציפורים התיישבה לידי.

באותו ערב ישבתי ליד המלך, ויליאם. השולחן היה עמוס מאכלים ואנשים מכל צד. עדכנתי אותו בשיחתי עם אמבר ובמהלך יומי, אך השמטתי את החלק עם גווין. זה עדיין לא הזמן לזה.
"תגיד לי בני, בן כמה אתה? אלא אתה בודר מספיק כדי להיות למלך, לפחות כדי להוריד לחץ מאביך." ויליאם חייך לעברי בחביבות. קצת התביישתי לדבר, הרי לא רציתי שיחשבו עליי כזקן בודד.
"עשרים ושתיים מלכי." עניתי לבסוף בראש מושפל. הודתי בליבי על הדיבור הרועש של האנשים, אך עדיין הייתה תחושה שעוד כמה אוזניים שומעות.
"ומדוע אינך נשוי?" שאל בתמיהה.
"אני רוצה לבחור את כלתי בעצמי. אני לא מאמין בשידוכים." ראשו היה רכון לעברי ולחש לי כמה מילים.
"אני מקווה לכך, אולי בקרוב אנסה." עניתי בחוצפה. הוא תפח על שכמי וצחק. הבטתי בצד השולחן וראיתי את גווין מביטה בנו. נופפתי לה לשלום אך היא רק הזעיפה את פנייה לעברי. היא לבשה את שמלתה הפשוטה, אך לדעתי היא יפה בכל אחת.
לחשתי למלך כמה מילים והבטתי בו לאישור. ראיתי את הטוב והרוך שבעיניו.
"אני מסכים," הוא אמר בקול, קצת יותר מידי חזק לדעתי…