על קשתות ושמלות נשף פרק עשרים (מישהו זוכר את הסיפור הזה?)

אנה-בל מצאה את חברתו של ברי, המלח הזקן, נעימה למדי. בהתחלה נרטעה כאשר הציע לה לשחק בקלפים, אך היא התקשתה למצוא סיבה טובה שלא לשחק. אכן מוסרה הקשוח של אנה-בל התרכך מעט בכל יום שעבר. "אני משווה ומעלה בחמש." אמר ברי, וליטף את זקנו האפור. "אתה אמיץ בהחלט." חייכה אנה-בל בשעשוע, רחש נשמע מאחורי דלת הסיפון התחתון, אך אף אחש מהשניים לא יחס לו חשיבות רבה. אולי אם היו נוהגים אחרת הרבה צרות היו נכסכות, "תלוי כמה טובים הקלפים שלי." ברי צחק וסידר באבעות גוצות את קלפיו. "אז… האם את מבצעת רק עבודות בית כל היום? זה בוודאי משמים." אמר בחוסר חשיבות, אנה-בל חייכה גם היא את חיוכה הקורן. "מדי פעם זה אכן מעיק למדי, אך חברתו של וויליאם הנעימה את העבודה." עיניה הירוקות נצצו בחום. ברי הרים גבה. "הוא?!" קרא המלח בצחוק לעגני, "מפולת שלגים הינה דבר נעים ועדין לעומת הילד הזה!" ידו דפקה על שולחן העץ, אנה-בל הסתירה חיוך משועשע. עוד רחש נשמע מעבר לדלת, "הנער לא עושה דבר מלבד לשתות בחדרו! ולירות חצים על אנשים שמרגיזים אותו!" כעת צחוקו של ברי נמהל במרירות. כמו כל המלחים הבכירים גם הוא חמד את משרת סגן הקפטן, וכמו כל המלחים האחרים גם את הנער שזכה בה, במיוחד כי לא עשה דבר שעושה אותו ראוי לה. "אבל הוא לא לא הורג אף אדם בחמת זעם נכון?" היא שאלה, מבוהלת. ברי רכן קדימה "פעם אחת. אחד מהמלחים הוותיקים, שעזב מזמן. סיפר לי על זה. מצאו את המלח המסכן עם פצע ירי פעור במרכז מצחו, אחרי זה אף אחד לא ראה את הילד במשך שבועיים. ושהוא יצא התנהג כאילו דבר לא קרה, הוא אפילו לא נענש על רצח אחד מחברי הצוות שלו." כמעט לחש, עיניה של אנה-בל התמלאו דמעות, "סלח לי." אמרה וקמה, מחניקה התייפחות. "עלי ללכת עכשיו." היא יצאה מהסיפון התחתון למסדרון הארוך, שם הוא עמד, שערו השחור סתור, בחולצת כותנה לבנה ומכנסיים שחורים, אשפת החצים והקשת תלויות על גבו. "אל תאמיני לכל מה שאמר לך הנוכל ה-" דבריו נקטעו שאנה-בל סתרה ללחיו בחוזקה, והמשיכה ללכת. "אז לא רצחת אף אדם?" היא שאלה בכעס, ובתקווה מסויומת, וויליאם רק שתק. היא התחילה לרוץ, הוא לא התקשה לעקוב אחריה. "את לא יודעת את כל הפרטים!" קרא אחריה שפרצה לסיפון הראשי, גשם זלעפות כבד ירד, מצמיד את שמלתה הדקה לגופה, במקור לשמלה היו שש שכבות, אך בספינה נאלצה אנה-בל לתלוש את כל שכבות המלמלה המיותרות, ונשארה אם שכבת כותנה דקה לגופה, ושכבת משי תכול. היא עלתה במדרגות לסיפון העליון, הסיפון העליון היה השם שניתן לרחבה הקטנה שהיא התקרה של החדר שבקירו קבועה הדלת המובילה לאגף השירות. משם ניתן לראות את כל הים שמסביב, אך לא להראות משום מקום אחר בספינה. "אז תסביר לי!" היא צעקה, שערה הבהיר והארוך השטתח בגלל הגשם. וויליאם השפיל את מבטו. "הוא אמר דברים, דברים שלא הייתה לו דרך לדעת. אבל הוא ידע אותם בכל זאת. רציתי להשתיק אותו, וידעתי שלא משנה מה עשאשה הוא רק יחזור על הדברים, אם לא באוזני אז באוזני אחרים. שלחתי את ידי לאשפת החצים, לפני שהספיק אפילו לצרוח הוא כבר שכב בשלולית כהה של דמו שלו. שלפתי את החץ ממצחו והלכתי משם." הוא אמר בנימה חולמנית. אנה-בל נרטעה עוד צעד אחורה. "זה… נורא… בן כמה היית?…" היא שאלה, הדמעות פסקו לרגע. וויליאם חייך. "מבוגר למדי, בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה אני חושב." אנה בל- הזדעזעה. "אבל כאן נענשתי על מעשי אם זה מעודד אותך." אמר בקול קפוא, וצעד צעד נוסף לעברה. "מה קרה?" היא שאלה, לא בטוחה שהיא רוצה לדעת "את זוכרת שברי אמר לך שלא יצאתי מחדרי במשך שבוע? ובכן, זאק נעל את הדלת." הוא אמר כמעט בלחישה. עיניה נפערו בבהלה, "הייתה נעול בחדרך במשך שבוע?" שאלה. מחשבותיה נדדו לימים בהם טענה בכל תוקף שלהישלח לישון בלי קינוח הינו עונש אכזרי ומחמיר מידי. "היו לי מים. ולוקח חודש לגווע ברעב." הוא כמעט ניחם אותה. אך משמעות דבריו חילחלה בה, "לא היה לך דבר לאכול?! במשך כל הזמן הזה?!" כל הזעם שחשה כלפי וויליאם לפי רגע נעלם, הוא הנהן כאילו הדבר היה מובן מאליו. "וזה עבד." הוא אמר בשקט, וויליאם לא היה מודע לכמה השפיע עליו העונש הזה. "איך אתה?… היית רק בן שלוש-עשרה…" היא כמעט לחשה. חיוכו של וויליאם נמחק פתאום. "אכן, כאשר זאק פתח את הדלת לבסוף הייתי רעב… ועייף, מאוד מאוד עייף. רציתי להכות אותו, וגם ניסיתי לעשות זאת. אך עצרתי שהוא נתן לי צלחת של אוכל, הוא שאל אותי אם אני מצטער על מעשי, עניתי שלא. הוא צרח עלי במשך חצי שעה, קמתי והלכתי. ולמרות כל זה, לא עשיתי דבר שכזה שוב." הוא סיים, אנה-בל כעת לא נרטעה יותר שצעד צעד אחד לעברה. "אך העונש של זאק לא השיג את המטרה שקיווה לה, את מבינה. יש אנשים כנועים, כאלה שנכנעו מהמאבק, שנותנים לחזקים מהם לפגוע, ולא אומרים מילה. באנשים כאלה קל יותר לשלוט. ויש את אלא שעדיין נלחמים בכל כוחם, אלא שמתריסים נגד כל פציעה, והם גם אלא שנפצעים הכי הרבה." הוא הסביר, הפעם היא התקרבה עליו, "אדם לא אמור להיות כנוע, במיוחד לא ילד." אמרה בחשש, והביטה עליו בעיניה הגדולות, שערה הזהוב נח על כתפה בצמה יחידה. "אדם כנוע ניתן לשליטה, לריסון, לחינוך." אמר בקול מנותק וחולמני, עיניו הכהות הביטו מעלה, הגשם הפך לטפטוף. "הכניעה היא הכריכית… והיא לעולם לא נעימה." הוא המשיך, חוזר על דברים שנחרטו במוחו מגיל כה צעיר. "אתה כנוע?" ידה רפרפה על כתפו במגע קלוש. הוא נד בראשו לשלילה. "פעם הייתי…" אמר, "שנים לפני שפגשתי את זאק, אך אחרי שמה שגרם לי להישאר ככה… נעלם, התחלתי לחזור לעצמי בהדרגה. עד שזאק פגש אותי הייתי מרדן ועקשן כפי שאני היום. הוא ניסה לגרום לי להתנהג ככה, אבל זאק לא קרוב אפילו לרמות האכזריות הנדרשות לכך." כתפיו התכווצו מעט, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, אך אנה-בל ראתה זאת. היא הניחה את ידיה על חזהו. "ומה איתי? אני כנועה?" שאלה, כעת עמדו קרוב מאי פעם "בהתחלה חשבתי שכן, ואז הבנתי שכניעה היא ההפך מאומץ, מסקרנות, מתעוזה," הוא כמעט לחש את המילה האחרונה "מתשוקה." לפתע שפתיה היו על שפתיו, וידיה עברו בשערו השחור והסמיך, כמו שרצתה לעשות מאז שפגשה אותו. היה לו טעם של מי מלח, ואלכוהול. ידיה גיששו על צאוורו וגבו, ורגלה נחרכה סביב רגלו. ידיו אחזו בה בעדינות, הצימדו את גופה על גפו, הוא שאף לרעותיו את ריח הלילך שהפיצה ללא הפסקה. התעורר בו מן רעב, רעב שרק היא יכלה לספק. אך כל רגע ששפתיו היו מצמדות כנגד שפתיה רק הגביר בו את הרעב הזה, הוא נשען קדימה והצמיד את גבה לתורן הקטן שניצב במרכז הרחבה. ידיה גיששו מתחת לחולצת הכותנה הלבנה שלו, שכעת הייתה כמעט שקופה, וצמודה לעורו מהגשם. היא חבקה את גופו והצמידה את ראשה לחזו, הוא קבר את פניו בשערה. היא שאפה שאיפה עמוקה מריחו המשכר, עשן, ואורנים, והיער אחרי הגשם. היא רצתה להגיד משהו, אך לא מצאה מילים יותר משמעותיות ממגע שפתיו על שפתיה.