אל תזוז

"אל תזוז" אמרתי וכיוונתי אליו את החץ.
"את לא חייבת לעשות את זה" הוא אמר
וניסה להתקרב אליה.
"אמרתי אל תזוז!" אמרתי ושחררתי את החץ,
הוא החטיא את אוזנו בפחות מסנטימטר.
"הבא באמת יפגע בך, אז אני מציעה לך לא לזוז יותר מידי"
אמרתי וחיוך זאבי על שפתיי.
"אנחנו יכולים להתגבר על זה" הוא אמר אך לא העז לזוז אפילו מילימטר.
"לא, אנחנו לא יכולים"אמרתי לו ומתחתי את החץ הבא.
"למה לא?" הוא שאל, אך לא הביט אליי אפילו לרגע,
חייו עמדו פה על הפרק, וכמה שהוא אוהב אותם.
"משום שברגע שאני אחליט להניח את הקשת, אתה
תתקע לי סכין בגב" אמרתי לו "ולא רק מטפורית"
אמרתי והצבעתי על החפץ בידו.
"אני מבטיח לך שאם תניחי את הקשת, אני אניח את הסכין"
הוא אמר בקול מרגיע וקיווה שזה יעבוד.
"זה מה שאנחנו תמיד עושים" אמרתי וגלגלתי עיניים,
כאילו הוא לא מבין ולעולם לא יבין.
"ומה הבעיה בזה?" הוא שאל והביט אליי רק לרגע.
"שמתישהו זה חייב להסתיים"אמרתי לו וכיוונתי את החץ הבא אל ליבו.
נראה, כי לא היה לו יותר מה להגיד, אז הוא פשוט קיבל את העתיד לקרות.
"אני אוהבת אותך" לחשתי בזמן ששחררתי את החץ.