ציירתי ציור

הכל התחיל ביום רגיל בבית הספר, יום שגרתי.

"בסדר, ילדים!" הסבה המורה את תשומת ליבנו "יש לכם משימה! אני עכשיו אחלק לכם דפים, ואתם תציירו כל מה שיעלה בדעתכם!"

הפסיכולוגית שהצטרפה אלינו לכיתה, לאותו שבוע, החלה מחלקת לנו דפים.
בסופו של דבר קיבלתי דף.

'מה אפשר לצייר?
אולי נוף מרהיב, של הרים ונחלים, אולי גן ילדים, אולי את אמא ואבא, ז"ל, מחזיקים ידיים. ואולי בכלל אותי?' תהיתי.
ניסיתי לנקות את ראשי ופשוט- לצייר.
ציירתי על הדף מה שרציתי, ואת מה שהרגשתי לנכון.
נתנתי למחשבות הפרועות ביותר ולרגועות להתחבר, וליצור דפוס יפיפה.

איך הזמן חלף לו. כל כך מהר. "זמן לאסוף דפים!" קראה המורה, ואני הגשתי לה את הדף.
הצלצול להפסקה התנגן ברקע, וכל כיתה א'3 יצאה לחצר.

רצתי, קפצתי, השתוללתי, הזעתי- שמח ומאושר שיחקתי לבדי.
תמיד היה לי קשה להתחבר לילדים.

חזרתי לכיתה בהישמע צלצול נוסף, אך הפסיכולוגית קראה לי לשיחה.
התיישבנו בחדר המורים, היא הכינה לה קפה, ואני המתנתי בסבלנות, לא מבין מה כבר עוללתי.

חושך.

"דני, מה זה פה?" שאלה.

"ציור." עניתי לה.

"ומה ציירת בו?" המשיכה בנועם.

"אני לא יודע" ועל פניי נעטפה ארשת פנים מבולבלת. "זה הציור שלי?"

"כן. דני, זה הציור שלך, אתה לא זוכר? ציירת אותו שיעור קודם." גם הפסיכולוגית התבלבלה.

"מה פתאום. עכשיו בוקר, זה שיעור ראשון!" הייתי נחוש בדעתי.

"חכה כאן." היא קמה בזריזות ורצה למזכירות.

"גברת נהוראי? כן, זאת דנה, הפסיכולוגית מבית הספר." שמעתי אותה אומרת.
שאר השיחה הייתה לי מקוטעת.

שוב- חושך.

"דני?" קראה אליי הפסיכולוגית.

"אני פה. תגידי, דנה, של מי הציור הזה?" שאלתי לנוכח הציור היפה על השולחן.

היא החווירה.
"שלך. אמרתי לך כבר."

"לא. לא אמרת. רק עכשיו קראת לי."

~כעבור שנה~

"כיתה!" השתיקה אותנו המורה "החלטתי שנצייר עוד ציור, בשביל דני."

כולם ציירו ואני כתבתי בפנקס שנתן לי הרופא מה קרה מהבוקר עד עכשיו. "זה יעורר לו את הזכרון." כך אמר לאמי.
אחר כך התפניתי לציור.
ציירתי, נהניתי, את רגשותיי שמתי על הדף.

מחשבות תקפו אותי. מיד הפסקתי לצייר.
'מה הבעיה בי?' נמלאתי זעם 'אני לא ציירתי ציור!' ידעתי בוודאות.

מרב תסכול קמתי מהכיסא והלכתי לדוכן הצבעים.

חושך.

הכל היה מטושטש.

"מה אני עושה כאן?…" לא הבנתי.

"ציירת ציור, דני" הסבירה לי המורה.

"לא ציירתי ציור."