תחרות סיפורים- תוצאות א'.

פנטזיה?

כן, את צריכה על מחשבות או על חלומות, או על עולם קסם.
קחי למשל חדי קרן.
זה סוג של פנטזיה.
קחי למשל קסמים.
זה סוג של פנטזיה.
הבנת?

הדרקון הלבן הענקי השתרע מולי, מוכן לתקוף.
הרגשתי את נשימותיו החזקות.
ראיתי את עיניו שכל כך רוצות להסגר.
ראיתי את רגליו הפצועות.
הוא עוצמתי, אדיר..
אבל שבור.
ואם חלק אחד לא עובד? כל המערכת מתקלקת.
״אז..״ שאלתי אותו. שמעתי פעם על דרקונים שיודעים לדבר. ״איך קוראים לך?״
הוא לא ענה.
הזעפתי פנים.
״טוב, תראה. אתה הדרקון הראשון שאני פוגשת, ואם לא-״
כף רגלו רקעה.
״ג׳רום. זהו שמי.״ הקול הדהד באוויר.
הנהנתי.
״אני ג׳ולי. ג׳ולייט.״ ליטפתי את מצחו הענקי, והוא העיף את ידי.
״אני אמור לחסל אותך, ג׳ולי.״ הוא אמר.
״אתה תעשה את זה?״ שאלתי אותו בחשש.
״לא. כי את הילדה הראשונה שאני פוגש.״ הוא ענה בקולו העוצמתי.
הוא הרכין את ראשו, סימן לי לעלות.
דילגתי בילדותיות למעלה.

וגם עכשיו, בגיל תשעים ואחד, אני מדלגת למעלה.
באותה תנועה. באותה ילדותיות.
כי ג׳רום הוא לא רק הדרקון הראשון שלי; ואני לא רק הילדה הראשונה שלו-
אנחנו החברים הכי טובים. לנצח.

אני מרגישה מפגרת ברמות ואני בטח יעוף, אבל אשכרה התאהבתי בדרקון הזה ><

מה שעלה לי. פנטזיה. (לקח לי מלא זמן לחשוב על משהו פנטזיוני):
אני רצה. אני רצה ולא עוצרת. גם אם הייתי רוצה לעצור, לא הייתי יכולה. רגליי דחפו אותי קדימה בכוח.
או שבעצם אחורה?
הרגשתי כאילו עם כל צעד אני מתקרבת אליו. הרגשתי כאילו עם כל צעד אני מתקדמת עוד חצי צעד אל מותי הוודאי.
נלחמתי בדחף העצום לסובב את ראשי אחורנית, להביט בו. נלחמתי בדחף שלי להיכנע. הרי זה יהיה הרבה יותר פשוט אם אני פשוט אכנע, לא? זה בוודאי לא יארך זמן רב.
לא! קול קטן צרח במוחי. אסור לך להיכנע!
רגלי כשלו. נשארתי מרוקנת מכוחות, לחלוטין. דבר לא יעצור את אשר צריך להתרחש. דבר לא ימנע זאת.
נשמתי נשימה עמוקה. ואז הרגשתי דבר מה מסובב את גופי, ופניי היו כעת מופנות כלפי מעלה. תקרת המערה האפרפרה והמתפוררת הוסתרה ממני על ידי ראש של מישהו. ראש של נער.
שיערו היה שחור כפחם ועיניו ירוקות במידה שאינה טבעית. עורו היה חלק, ריק מפצעונים ופגמים. חיוך קלוש נח על שפתיו, אך עיניו הביעו את ההפך. עיניו נראו… עצובות.
"ל… למה?" מלמלתי. הוא הצמיד את גופי אל הקרקע הקרה בעזרת ידיו. הוא הביט בי, הביט בי בעיניו הירוקות הלא טבעיות הללו.
"אני מצטער. לא רציתי לעשות זאת." הוא אמר. קולו נשמע אדיש במידה מפחידה.
ואז זה החל. השינוי החל. השינוי שגרם את כל הדברים הללו, החל.
תחילה גופו השתנה. הוא הפך לגוף מפלצתי במידה מפחידה, לא הגיוני, לא פרופורציונלי מכל בחינה שהיא. ואז פניו השתנו גם הן.
שיערו השחור החל מדלדל, ונעלם לחלוטין כעבור פחות מדקה. שפתיו נעשו דקות יותר ויותר עם כל רגע, ולבסוף נעלמו כמעט לחלוטין, משאירות פס דק ואדום, מה שהיה קודם שפתיו. אפו נדחס פנימה אל תוך פניו. אבל עיניו, עיניו נשארו אותו הדבר.
"איזה מן יצור אתה?" מלמלתי בקול קלוש. ידו נעה אל כיווני והתהדקה סביב גרוני. ואז הוא החל ללחוץ, לחסום את פתחי נשימתי.
"אני הוא הערלום, היצור שאיש אינו ראה בחייו. אני הוא הערלום, היצור היחיד אשר ידע את כל סודותייך מבלי לשאול. אני הוא הערלום, היצור היחיד שאת תפחדי ממנו."
הוא אמר. התחלתי לחוש במחסור החמצן. הכאב התחיל.
"מבחינתי…" מלמלתי, מנסה להוציא את המשפטים הללו לפני מותי. "מבחינתי, אתה הוא לא הערלום. מבחינתי, אתה ג'ייק… האדם היחיד, שאני… שאני אהבתי."
ואז שולי ראייתי החלו להשחיר. כעבור פחות מחצי דקה כבר שקעתי בערפול חושים. ואז מסך שחור. וידעתי שזה נגמר.
אבל מה שלא ידעתי, היה שעל גרוני נחרטו בדם המילים: "אני הוא הערלום, היצור היחיד שאוהב אותך."

סורי אם ארוך מידי או משהו.

יאי! שישה כוכבים?! קיבלתי שישה כוכבים?!
יאיאיאיאיאיאיאי!
טוב ,אני אכתוב סיפור פנטזיה עכשיו. הוא כנראה יהיה אופטימי כי אני כל כך מאושרת.

5 וחצי כוכבים פאקינג טוב לי עם עצמי כ"כ :')
ועכשיו הקטע שידרדר אותי לכוכב אחד:

עצמתי את עיניי. לקחתי נשימה עמוקה.
ידעתי שאני רק צריכה להרגע, ואז אצליח בכל, שוב.
שיערי האדום התעופף בגלל הרוח החזקה, ועיני נפקחו לרווחה.
הגיע הזמן.
התחלתי לצעוד צעדים גדולים ובטוחים לעבר היער האפל, אפל מכל.
אומרים שהוא מפחיד.
אומרים שהוא נוראי.
אומרים שאף אחד לא יצא משם, מפני שהשתגע.
אך בכל זאת הלכתי, וכבר נכנסתי בין העצים הסבוכים, שעליהם היו שחורים, במקום להיות ירוקים. ענפיים היו קהים מאוד וחדים מאוד.
אני אחת המכפשות החזקות ביותר כעת.
וחוץ מזה, אין לי מה לאבד.
הושטתי את ידי קדימה ויצרתי כדור אש כדי שיאיר לי את הדרך, היער נהיה חשוך יותר ויותר עם כל רגע, כשפתאום…
הדרך אל מול עיני התבהרה, אך לא סתם כך.
עמדו בה אנשים שזיהיתי, ומשום מקום הופיעו הריסות של בתים.
'אני…הוזה?'
"אמא!" קראה ילדה קטנה אשר רצה אל אימה, אישה גבוהה ויפה שהייתה שרויה על הקרקע. "אמא!" קראה בשנית כאשר נפלה על ברכייה לידה.
"זה הכל באשמתי, היית פצועה, ולקח לי יותר מידי זמן להביא את התחבושות וחומרי החיטוי!" צעקה הילדה, מאשימה את עצמה, שערה היה מבולגן ודמעות זעירות כיסו במהרה את את לחייה האדמדמות.
"בלייר… זה בסדר," אמרה האישה בקול חלוש והושיטה לה את ידה הרועדת. דם כיסה את כל גוף. "לא, לא.." מלמלה הילדה. "זה בסדר, כי אני תמיד כאן. תמיד איתך." אמרה האישה ועיניה נעצמו לאט.
ולמראה כל זה, הרגשתי כי דמעות מתחילות לכסות גם את פניי.
עכשיו הבנתי למה אמרו שאנשים משתגעים כאן.
זיהיתי את מה שהתרחש.
הילדה הקטנה, זו הייתה…
אני.
"לא! לא! זה לא יעצור אותי!" קראתי, "אני כבר התגברתי על זה!!!" צעקתי בכל כוחי. במשך כל השנים הללו התחזקתי רק מפני שניסיתי לשכוח מה שקרה. ועכשיו, כשאני שוב רואה את זה אל מול עיני…
שתיקה פתאומית החלה, וכל ההריסות של הבתים, אמי המתה, נעלמו. שארתי רק אני בתור ילדה.
"באמת?" היא שאלה, ונגבה את הדמעות. "כן.." לחשתי, מנסה להחזיק את עצמי על הרגליים. הילדה הקטנה התקרבה אלי ומשכה אותי בידי, היא החלה לרוץ ואני רצתי בעקבותיה, היא הובילה אותי למקום לא ידוע, ולא נותר לי דבר אלא ללכת אחריה, עד שהיא… נעלמה.
"בלייר?" נשמע הקול המוכר.
הקול המוכר והחם, הדואג, שכל כך התגעגתי אליו, שגרם לגופי להתהפך מבפנים.
"אמא?" שאלתי בתקווה, וראיתי אותה, נראית בדיוק כמו פעם, מתקרבת אלי.
"את.. חיה?" שאלתי, לא מאמינה למראה עיני. "לא, אני רק רוח. כל הרוחות גרות כאן." היא אמרה. "אמא.." מלמלתי, וחיבקתי אותה. כמעט ולא הרגשתי אותה, מפני שהיא רוח. אך זה היה מספיק. "אני תמיד הייתי כאן, לצידך. אבל את ניסית לשכוח ממני." היא אמרה, מעט עצב בקולה. "זה כי פחדתי ש…" מלמלתי, ופרץ דמעות נוסף תקף אותי. "אני מבינה." היא אמרה, קולה שוב רגוע.
"אף פעם לא עזבתי אותך, ואף פעם לא אעזוב. תזכרי את זה, בבקשה."

היא רעדה.
לא, רעד לא היה מספיק כדי לתאר את מה שמידו אדמייר חשה.
כל שריר ועצם בגוף שלה התעוותו בתנועות קטנטנות בגלים של צמרמורת בקור העז.
היא חיבקה את בטנה בזרועות דקות והשפילה את ראשה כנגד הרוח שהטיחה פתיתי שלג ברד וטיפות גשם חדות.
רגליה הנתונות בסנדלי עץ בלבד שקעו בשלג העמוק וגל נוסף של רעד חלף בה.
זהו. היא לא הייתה מסוגלת לעשות את זה יותר. הקור היה בלתי נסבל.
וברכיה קרסו תחתיה, וגופה הדקיק הנתון בשמלת קיץ לבנה בלבד נבלע בקלות בשלג. לאט לאט עיניה נעצמו, נשימותיה האטו, ליבה נדם.

כמידו פקחה את עיניה משהו רך וחם עטף אותה, לרגע היא תהתה אם היא בגן עדן, אבל לא. אם היא הייתה מתה לא היה כל כך כואב לה.
היא הרגישה את הפרווה החמה על עורה הדק, אך לקח לה כמה שניות לזהות את העיניים הכחולות והגדולות שהביטו בה.
היא צרחה ונסוגה אחורה. היצור מצמץ, זה היה ראש טיגריס ענקי ולבן. לקחו לה שניות ספורות להבין שהיא עטופה בפרוותו של היצור עצמו.
עוד צרחה.
הטיגריס קם והקן הפרוותי שהיא שכבה בו עד כה התפרק.
הוא היה באורך של כשבעה מטרים, גופו קרוב לקרקע ורגליו פונות החוצה. היו לו שבע זוגות מהן, ובסוף כל רגל כפה גדולה חסרת טפרים, מידו שיערה שבשעת הצורך הוא ישלוף מהן צפורניים ארוכות וחדות כתער.
"אוגאר, אתה מפחיד את האורחת." אמר קול עמוק מאחוריה. מידו הסתובבה לאט לאט.
מאחוריה עמד איש גבוה, שערו סגול כהה מסורק בהדיקות לראשו, תווי פניו חדים שדוניים, עיניו הירוקות מעט מלוכסנות ועור בגוון זית מעט ירקרק. הוא לבש בגדים שהיו תפורים מעור לא מעובד ופרווה ושילבו קליפות עצים, וגלימתו הסגולה-כהה השתרכה מאחוריו בהוד. אוזניו היו מחודדות והבעתו אדישה.
"אני הוא גרייניר בלוסום, את יכולה לקרוא לי רק גריי. זה חיית המחמד היקרה שלי: אוגאר. מצאנו אותך בשלג על סף קפיאה, והחזרתי אותך לביתי. ישנת עשרים ואחת שעות בקירוב." הוא אמר בטון רשמי, מידו הנהנה בבהלה.
"אל תפחדי, גברת…"
"אדמייר." מיהרה מידו לענות "מידו אדמייר."
גריי הנהן בחביבות. "הרשתי לעצמי להלביש אותך במעיל חם. אומנם בתוך הביתי חמים, אך ברגע שתצאי החוצה את עלולה להיתקל בקור מקפיא."
מידו הביטה במעיל הפרווה החם שלבשה. ואז סוף סוף סקרה את החדר בו נמצאה.
הרצפה היתה מצופה בלוחות עץ כהה, אך חלק מהקירות היו קירות אבן טבעיים של מערה. נראה הגריי החליט להתאים את המערה לצרכי המגורים שלו, והתאים את הצורה שלה בעזרת בנייה בעץ.
בחדר היה גרם מדרגות אחד, ריהוט עץ פשוט, את אוגאר וגריי וזהו.
גריי חייך והחל יורד במדרגות, מסמן לה לבוא אחריו.
המדרגות הובילו למבואה גבוהת-תקרה שכל קירותיה היו עשוים עץ. היא כללה פינת ישיבה, יציאה למסדרון, את גרם המדרגות ממנו הגיעו, כמה מדפי ספרים וזוג דלתות מפוארות.
"כל מה שאת רואה כאן בנינו בעצמנו, הבית מכיל גם ספרייה חדר שינה, ועוד. המקום בו ישנת היה עלית הגג, שהיא החדר הכי חם בבית." הסביר גריי ויצא מהדלת הכפולה, מידו מיהרה אחריו.
פתאום היא עמדה על צלע הר, ברחבה באורך של כבערך עשרה מטרים ורוחב של חמישה, ואחריה היה צוק תלול שהרחק מתחתיו נראו העננים. מסביב היו פזורות עוד פסגות משונות ועליהן עוד בתי עץ תמואים למחצה בתוך ההר, אך לא היו גשרים בינהן.
היא הביטה אחורה וראתה את הטירה של גריי בשלמותה.
היא הייתה בלועה למחצה בתוך ההר, להערכתה עליית הגג הייתה חצובה לחלוטין בתוך הסלע, בעוד שהמבואה הייתה שקועה בו רק חלקית. מתחתיה על צלע הצוק היה חצוב עוד פתח מצופה בעץ, ומשטח נחיתה גדול מחובר אליו.
"מה זה?" מידו צעקה כדי להתגבר על רעש הרוח, גריי חייך והוציא מכיסו משרוקית כסופה וקטנה. כשנשף בה הצליל היה גבוה ודק.
"מה? למה עשית את זה?" מידו שאלה, ואז היא ראתה את זה.
הוא היה ארוך ודק, כנפיו ככנפי עטלף לבנות שקרום אפור נמתח בינהן. זנבו התעופף אחריו וצווארו הארוך נמתח קדימה, פניו נראו חכמות. בטנו הייתה רכה למראה ועירומה מהקשקשים הלבנים שכיסו את כולו, וגבו קושט בשורת זיזים מעוקלים.
זה היה דרקון יפיפה.
"הכירי את רסנאק." גריי חייך. "עמיתי היקר."
הדרקון נחת על המשטח שמתחתיהם והביט מעלה אל גריי, עיניו הירוקות היו זהות לעיניו של האלף.
"בואי." הכריז גריי בהתרגשות ואחז בידה, רץ אל עבר שפת הצוק.
"מה? מה אתה עושה?" דבריה נקטעו בצעקה כשהוא קפץ מהצוק, מושך אותה אחריו.
הנחיתה על גבו של הדרקון היתה רכה באופ מפתיעה, היא עדיין הכאיבה מעט למידו, אבל הכאב לא השתווה להתרגשות שברכיבה על דרקון.
היא לא הייתה מסוגלת לתאר כמה יפיפה רסנאק היה, וגם לא כמה מדהים זה היה לרכוב על גבו.
השיער הכתום של מידו התעופף מאחוריה, אך היא הייתה יציבה במקומה בין שניים מהזיזים הגדולים שעל גבו של הדרקון, לעומתה גריי ישב על כתפיו של הדרקון, איפה שהזיזים היו גדולים מספיק כדי שיוכל לאחוז בהם בידיו אך לא גדולים מספיק בשביל להחזיק אותו במקומו, אך רגליו שחבקו את גופו הרחב של הדרקון וידיו שאחזו בזיזים הספיקו כדי למנוע ממנו מליפול.
רסנאק ביצע כמה תרגלים באויר, צלל בבת אחת והתרומם שנייה לפני שפגע בקרקע, ובאופן כללי ניסה ככל יכולתו לגרום ללבה של מידו לעצור מרוב בהלה.
"רסנאק, אנא ממך, תאט את הקצב. ידידתנו עדיין חלשה מהעילפון." גריי ביקש, הוא נראה רגוע להפליא.
"זה פשוט מדהים!" מידו אמרה. גריי צחק. "אני שמח שאת חושבת ככה, כי אם את תרצי לנוע לכל מקום שהוא בעיר האלפים את תצטרכי לרכוב עליו. אם תבחרי להישאר, כמובן. את תרצי להישאר?" היא חייכה חיוך ביישני ושמח.
"בהחלט."

מידו הזדקפה בבהלה במיטתה, מביטה בחדר האפל.
היא קמה מהמיטה, עדיין עטופה בשמיכה העבה היא פתחה את החלון הגדול והביטה על שמי הלילה הכהים בחיוך.
הכוכבים זהרו כמשנים לירח, והאירו את פניה הענוגות של מידו אדמייר באור חיוור וכסוף, ממש כמו רסנאק הדרקון.
באנחה רמה היא הסתובבה וחזרה למיטה, מתגלגלת על צידה שידיה אוחזות בכרית הלבנה.
עין דרקון ירוקה וגדולה הביטה בה מהחלון.

מה אם תוצאות ב'?

חח זה יהיה ביום שלישי, בגלל יום השואה למחרת.
מצטערת על ההארכה :)