צלקות
אבא.
אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני רוצה שתדע שאני לא בוכה עכשיו.
אני רוצה לומר לך תודה.
תודה ששברת אותי לרסיסים, שניתצת את האדם שיכולתי להיות.
תודה שהרסת את האמון שלי בבני אדם, שהכאבת לי, שצילקת אותי לכל החיים,שצעקת עלי, ששברת לי את הזרת עם הצבת הנוראית ההיא "לאט בדיוק כמו שמגיע לך".
תודה לך על שהפכת לי את המושג "אבא" למשהו אכזר, כואב, משפיל.
תודה.
בזכותך אני יודעת
בדיוק מה לא להיות.
ואחרי 40 שנה, כשאתה שם עמוק בקבר אני יכולה לומר לך בלב שלם שזה כבר בסדר, זה באמת בסדר.
אני גם יכולה לומר לך שלעולם לא אסלח.
תגובות (6)
שלום ליוצרת,
אני שמחה לראות שאני לא אחת מן הבוגרות היחידות באתר הזה, ואני גם מקווה שאני נשמעת בוגרת, כי נאמר עליי פעמים רבות שאני ילדותית מעבר לכל מידה.
פשוט התאהבתי בכתיבה שלך: כתיבה עשירה, מוצלחת, מרתקת, מתוארת ומחודדת להפליא, שגורמת לרעידות קלות באצבעות, עקצוצים קלים שזזים במהירות בכל רחב הגוף.
המשיכי לטוות את המילים שלך לתוך אריג מופלא של יצירות שכזה, ואני מחכה לך בסיפור הבא.
ממני, ועוד תשמעי ממני הרבה מאוד, ליסה.
"ועוד תשמעי ממני הרבה מאוד" D: מאיימת הילדונת.
טוב, אז דבר ראשון תודה.
דבר שני אני ממש שמחה לראות שיש כאן עוד אנשים שיודעים לאיית את המילה "עקצוצים" כמו שצריך, את בת 17?
ולא רק את יודעת לאיים! אני כ"כ עומדת לבקר את הסיפורים שלך גם!
היי,
אני אף פעם לא מאיימת, אני רק מבטיחה. אני יודעת לאיית מגיל שלוש, מפני שמאז שהייתי בת שנתיים וחצי אני יודעת לקרוא, וקוראת הרבה, גם אנגלית גם עברית.
בת שבע עשרה אני עדיין לא, אבל במרץ אני אהיה בת שש-עשרה. אולי אני קטנה ממך בקצת, אבל… מרגישה יחסית בוגרת.
תודה רבה, ותדעי לך שהדף פרופיל שלך שמור אצלי ב"העדפות" כדי שאני אוכל להתעדכן בסיפורים חדשים שאת מפרסמת.
ממני: ליסה.
נ.ב – ילדונת? התחלתי לצחקק פתאום…
וואו! אז את כאילו מהגאונים ההם?
ואו…
זה פשוט מדהים,
אין לי מילים!
את חייבת להמשיך לכתוב…
כמה שיותר מהר-
אני מחכה:)
א י ן ל י מ י ל י ם ! ! !
(וכן הרווח בין כל אות חשוב מאוד!)