תחרות סיפורים – שיקוי מבעבע

היא נכנסה לבר, כל כולה מביעה נוכחות רמה, החל מהגובה המרשים שלה ועד לעיניים הנוקבות שננעצו כחצים בכל היושבים בבר, אשר השתדלו לא להביט לכיוונה, ללא הצלחה.
בתנועות רכות וחינניות היא הלכה לכיוון הבר, ונדמה שלכמה שניות כל אדם, יצור והשאר עוצרים נשימה, עד אשר הנחיתה באגרסיביות את אגרופה על דופן העץ וכל כוס שעמדה באותו התהפכה מעוצמת המכה. לאישה הזו לא היו משנים המבטים, או הקיטורים שהופנו לכיוונה.
"יש לי מנוי חודשי, תוביל אותי אל ג'ין." היא נעצה בו מבט חסר רגש, בין שתי אצבעותיה הזקופות היה כרטיס ירקרק, היא סובבה אותו כמה פעמים והוא שינה את צבעו לכסוף. הברמן נראה מבולבל ואז גמגם בחוסר ביטחון "בואי אחרי." היא קמה בחוסר סבלנות מעול בחשש. היא חטפה צמרמורת, למרות שידעה שעושה את הדבר הנכון, מאחר וכל מי שנזקקה לו בשביל לשרוד נמחק מעל פני האדמה לא נותרה לה ברירה, למרות שעברו חודשים רבים היא לא יכלה יותר. "חכי שנייה." יד מחוספסת מעבודה בעלת גוון ירקרק בלתי מורגש תפסה את זרועה בכוח, הציפורניים החדות ננעצו בעורה הבהיר שראו דרכו את עורקיה. היא הסתובבה בייאוש, היא ידעה למי שייך הקול הזה. ידעה, ודאגה.
"את הולכת אל ג'ין? באמת קאת'ר?" הגבר נמוך הקומה הזה, שאפילו למותניה לא הגיע היה בעל קול חלקלק, שלמרות היותו יצור מגעיל למדי היא זיהתה דאגה בקולו. דאגה! היא נרתעה וחייכה חיוך מלאכותי. העבר רודף אחריה לכל מקום, והיא חייבת להפסיק זאת.
"עברה שנה, עדיין לא התגברת?" שאל בכעס מעול ברחמים, היה לו באמת אכפת וכל שאר חבריו הביטו בו בציפייה שישנה את דעתה. לק'אתר נמאס והיא תלשה את זרועה מהיצור הגועלי שעמד מולה. הוא דאג לה יותר ויותר, וכל תושבי הבר היו נחמדים אליה בצורה נוטפת מתיקות. דבר שהגעיל אותה, והדאיג. ייתכן הם מכירים אותה מלפני כן?
"זה לא עניינך, תחזור לכנופיה המגעילה שלכם. לפחות עכשיו לא יהיה לכם עם מי להתחרות. אל תעמיד פנים שאכפת לך." ובנענוע מותניים נועז היא סימנה לברמן אבוד העצות ללכת.
"איזה איש נמוך! איזה טיפוסים מסתובבים בבר הזה." אמר הברמן הצעיר, כמנסה לעודד אותה. היא חייכה בסלחנות לגבר הצעיר, היא הצטערה שאינו יודע דבר, אך זה היה נחוץ. היא הרהרה בכך עד שנזכרה, הרי פעם היא הייתה גם ברמנית במקום האפל הזה עד שהסתבכה עמוקות בכל ההימורים עם השדים והיצורים האלה. אך היא לא הייתה בטוחה מה היא הייתה לפני שהגיעה לכאן.
"הגענו, תיכנסי לדלת השמאלית, זאת שכולה בצמחים ג'ין שם." הוא תחב לידה פתק מקופל בזהירות והלך בצעדים זריזים, לחפות על הזמן שבזבזו.
קאת'ר פתחה את הפתק ובשאגת צחוק דפקה על הדלת, דמעות צחוק עולות על פניה וקשה לה לנשום לשנייה אחת. היא תחבה את הפתק לכיס והחיוך מפניה יורד. "מספר טלפון, ברצינות?" היא גיחכה שוב אבל פניה היו לבנות כקיר, היא שמעה את הצעדים המוכרים. היא החניקה יפחה, היא ידעה שהוא לא יזהה אותה. הוא לעולם לא יהיה אותו הבן אדם שהכיר אותה.
"שלום לך? במה אוכל לעזור?" קאת'ר נעצה בו מבט זועם, נאבקת בפרץ הדמעות שעמד להכריע אותה בכל רגע. בחור גבוה בעל מראה אפל, שבתאורה החשוכה רק עיניו הירוקות כאזמרגד נצצו. הוא נשען על הדלת וגלימתו השחורה שתלבה עם החשכה בחדרו. "הבקבוק." אמרה קאת'ר, מדגישה את הה' ונועצת בו מבט מלא תקווה סדוקה.
הלוואי והוא יזהה אותה, הלוואי והוא היה יודע מי היא לאחר כל אותה השנה שהיו יחדיו. אבל הוא נעץ בה מבט אטום ומשך בכתפיו. "אם את שותה את זה אין דרך חזרה."
הוא הושיט לה את הנוזל הירוק המבעבע מכיס פנימי במעיל השחור כאפלה השררה בחדר.
"תאמין לי אני יודעת, ג'ין." הוא נעץ בה מבט חסר רגש, והבין את המסקנה במתבקשת. "אנחנו מכירים?" קאת'ר צוחקת ללא שליטה, גופה רועד. "כן אנחנו הכרנו, לפני ששתית את המשקה הזה בדיוק." הוא הנהן, ככל יודע. "אם אפשר לדעת למה את רוצה לשכוח הכל?" הוא הניע את ראשו לעבר הנוזל המבעבע. "האמת…" אמרה קאת'ר בהיסוס. "בגללך."
היא פתחה את הבקבוק והריחה בזהירות את הנוזל, והופתעה לגלות שיש לו ריח מוכר מאוד.
"אני מצטער." הוא אמר בכנות והניח את זרועו על כתפה. "בהצלחה."

~~~

"תסתכל עליה, אני כאן כבר הרבה זמן והיא נמצאת כאן כל פעם שאני פה, כבר ארבעים שנה, עובדת."
"באמת? היא נראית לא יותר מבת שבע עשרה."
"היא פשוט מתחילה הכל מהתחלה, באיזשהו שלב היא מוותרת. והולכת אל ג'ין. הגמדים האלה, אמן יעלמו מעל פני האדמה, לא מחבבים אף אחד. אבל הם מכירים אותה עוד מאז הפעם הראשונה ששתתה את השיקוי הזה, והיא היחידה שהם דואגים לה, והיא אף פעם לא סומכת עליהם."
"אבל למה היא שותה את השיקוי הזה!"
"כדי להתחיל מהתחלה בחורי… הכל מהתחלה. אולי בהתחלה החדשה הזאת משהו ישתנה."
"ואולי לא."
"הטלפון שלך מצלצל, תענה הצלצול מעצבן אותי."
"זאת היא, נתתי לה את המספר שלי בפעם הקודמת שלה. אני מתחיל להיות עצוב."
"זה הקטע של התחלות חדשות, זה תמיד עצוב. אבל זאת הזדמנות שניה."
"או שלישית…"