תחרות סיפורים- עולם אכזר

הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ברגע כזה. הוא לא ידע כיצד לחשוב, הוא לא הצליח לראות ברור. העולם כאילו חרב סביבו. לא, בשבילו זה באמת קרה. ברגע שהיא מתה, עולמו קרס.
חיוכה השמח באור השמש בשדות, מגע עורה הרך והנעים, שפתיה החמימות על שפתיו ורגע של אושר שלא נגמר לעולם. הכל צף אליו ושב אליו במכה אחת. זה היה כאילו זיכרונותיו עושים לו דווקא, הם הראו לו אותה חייה, נושמת וצוחקת. אבל כעת, היא שכבה לידו דוממת במרכז בריכה קטנה של דם. כל שריד של אושר נעלם. עיניה הביטו אל על חתומות וכהות כפי שאף פעם לא ראה אותן.
הוא עדיין לחץ על הפצע הפעור בבטנה, מנסה בכל כוחו לחסום את דרכו של הדם שפשוט לא הסכים לעצור. הוא ידע שהיא מתה, כך ראשו אמר לו. אבל הלב אמר לו אחרת, הלב אמר לו שיש בה עוד משהו חיי. הוא ניצב במאבק בין ההיגיון לאמונה. בין המציאות לאהבה.
הוא רעד ודמעות מלוחות לא עצרו בדרכן מטה להתערבב עם הדם שלה. הוא גם הרגיש בנזלת שהחלה לבצבץ באפו, אבל לא היה לו אכפת. לא היה לו אכפת משום דבר, רק ממנה. מהגוף הדומם שלה.
הוא לא הפסיק למלמל לעצמו על כמה שהיא הייתה מדהימה, הוא לא הפסיק להגיד שלא מגיע לה למות והוא לא הפסיק לצרוח על העולם האכזר. העולם שמתעלל בנו מרגע הולדתנו, העולם שלו נותן לדבר לחיות.
הדקות האלו מעליה נראו כמו נצח. בשלב מסוים הוא התעורר, ראשו שכוב על בטנה האדומה וידיו אוחזות בכף ידה הקרה. לא היה לו אכפת שהוא מלא בדם, זה היה הדם שלה, לכן זה היה הדם הכי יקר בעולם.
וכך הוא נשאר יום וליל ליד הגופה הדוממת בשרידי המקדש, ישן כל הלילה ומתייסר כל היום. וברגע שהיא נעלמה מהאדמה, גופו צנח. ריק מחיים, ריק מאהבה, ריק מתקווה. הוא צנח על מקומה.